פוסט־טראומה מורכבת – תגובת נפשית חוזרת ונשנית הנגרמת בעקבות חשיפה לפגיעה ממושכת, פיזית ו/או רגשית – קיבלה תשומת לב רבה בשנים האחרונות, אך למרות זאת נותרה לא מוכרת עבור רבים. זו תופעה הגורמת למתמודדים עמה לחוות את עולמם בצורה שונה ולעיתים מנוכרת. היא שואבת למסע של עצב, בלבול וכאב עמוק. למרבה הצער החברה נוטה להתייחס אליהם כאל "פגומים", מה שמוביל להעמקת חוויית הבדידות. במערכת הרפואית, שאמורה להוות מקלט בטוח, הטיפול מתמקד בסימפטומים ולא בשורש הבעיה, תוך שימוש יתר בתרופות במקום בגישות טיפוליות מקיפות. אך המסע לריפוי אפשרי. אנשים החיים עם פוסט־טראומה מורכבת הם שורדים אמיצים המגלים כוח יוצא דופן ומוצאים דרכים להמשיך למרות הכל. ככל שיותר אנשים יכירו ויבינו אותה נוכל לאפשר לסובלים ממנה לקבל את התמיכה הראויה להם.
זוהי קריאה לכל מי שמרגיש אבוד: אתם לא לבד. יש לכם את הכוח להגדיר מחדש את סיפור חייכם, לקחת את הכאב ולהפוך אותו לכלי לצמיחה.
הספר ״כותבת אותי מחדש״, שהפרק הראשון מתוכו מובא כאן, נועד להרחיב את ההבנה על פוסט־טראומה מורכבת, להעניק תקווה בקרב המתמודדים איתה ולשבור את מעגל השתיקה. להעניק מסר של תקווה, כוח, ריפוי ואפשרות לצמיחה. להזכיר שגם ברגעים החשוכים ביותר ניתן למצוא אור. זוהי קריאה לכל מי שמרגיש אבוד: אתם לא לבד. יש לכם את הכוח להגדיר מחדש את סיפור חייכם, לקחת את הכאב ולהפוך אותו לכלי לצמיחה.
פרק 1: אני וקולי – אסטרו
אני וקולי הפנימי יחד. ומינקותי הוא איננו קולי, כי אם קולנו.
וקולנו הפנימי רוצה לדבר, רוצה שפעם אחת ולתמיד ננהל שיחה כנה ביננו לבין עצמינו. אי שם בינקותי, הייתי אחת והם פיצלו אותי במסכת חיים שאינה יציבה אלא פוגענית ומתעתעת שנטמעה לה אט והפכה חלק ממני. מחד, תלות בדמויות שיום וליל מהוות סכנה, אשר ברגע הופכות אותי לילדה דרוכה ומאידך, חוסר נראות בלתי פוסקת וכמיהה כל כך עמוקה שמישהו יעז לראותה. בניסיון הישרדות מתמיד הנלחם בין שיגעון לשפיות ניסיתי בכל כוחי לייצר בתוכי סביבה תומכת שאוכל להיעזר בה בתוך רוחות הסערה. הדריכות הפכה לשגרת חיים וראשי המתפצל הפך עבורי לבית חם מגן בשעת צרה.
כדי לשרוד את כל זה, נאלצתי להתפצל בעל כורחי, רק כדי לא לאבד את כל כולי, רק כדי לא לאבד את עצמי לדעת. כי החיים היו מאוד קשים.
אסטרו כך הם קראו לי. הייתי מהלכת בפחד ומספרת לעצמי סיפורים מרגיעים, אומרת לעצמי שאני היום אימא ואני שומרת על כולנו, הייתי אומרת לעצמי שאני לא מפחדת ושהכול בסדר. אבל האמת היא שכל כך פחדתי. כבר מינקותי כשהגעתי אל זרועותיה היא לא הייתה יציבה, לרגעים היא אהבה אותי ולרגעים היה נדמה שהיא מתקשה להכיל אותי. היא חוותה התקפי זעם, שנבעו מחיים קשים שעברו עליה ומכאב שמעולם לא מצא מרפא. היא לא הייתה אישה רעה – להפך, היא הייתה אישה טובה עם לב רחב , אך ההתמודדות עם תסכול וכעס הייתה מאתגרת עבורה.
באותן שנים, בשנות השבעים, חינוך באמצעות משמעת נוקשה ולעיתים גם אלימות, היה דבר נפוץ ומקובל יותר. הגבולות בין חינוך לענישה היו מטושטשים ורבים ראו בכך דרך לגיטימית להעמיד ילדים במקום. בתוך המציאות הזו, ללא הכלים וההבנה שיש לנו היום, היא התקשתה לווסת את עצמה.
לפעמים, ללא אזהרה, מבטה השתנה, כאילו נאבקה עם סערה פנימית חזקה ממנה. כשהכעס הציף אותה, זה היה מתפרץ בעוצמה והרגשתי את הכאב לא רק בגוף, אלא גם בלב. ואז, באותה פתאומיות שבה הכול התלקח, זה היה נפסק. אולי כי הרגישה שזה מספיק ואולי כי בדרך כלשהי, השחרור הזה העניק לה רגע של שקט.
אחותי הגדולה הביאה איתה בלבול ודריכות שלקחו אותי למקומות חשוכים יותר. זה היה מבלבל עד כאב. היא הייתה עבורי כמו א ם: גידלה אותי, טיפלה בי כשהייתי זקוקה לכך, שיחקה איתי כשהכול היה טוב. אבל באותה נשימה, היא גם שיחקה בי. כשהתנהגותי לא התאימה לה, היא הפכה קשה, אלימה, אכזרית – רוע מתפרץ שלא מרפה, שלא נרגע, רוע שמוצא כוח בשליטה.
שילמתי את המחיר, היא לימדה אותי מהי שתיקה.
בשנותיי הראשונות חוויתי בלבול, אימה ודריכות אין קץ. ולאחריהן כל מי שהתקרב וערער את הביטחון שלי, נראה ראוי אחרי הכול.
אסטרו תוארה לא פעם בילדותה על-ידי הסובבים אותה כילדה "מרחפת", אבל איך לומר? הריחוף הזה שמר עליה מפני הסביבה, מפני השיגעונות . ככל שחייה של אסטרו היו מורכבים יותר, היא נעלמה יותר ויותר אל תוך עצמה. התפצלה לרסיסים, רק כדי לא להשתגע. לרוב הייתה מתבודדת ומשחקת עם עצמה ועם חברותיה בראש, לכל המקהלה היו שמות שונים ממנה. רבות שהתפצלו לעוד רסיסים בתוכה וכל אלו הפכו אותה באופן מפתיע לאחת ש למה, כל אלו, עזרו לה ברגעי משבר ואימה.
והכל התחיל אי־שם, ברגע הזה כאשר יצאתי לאוויר העולם. אז נרצחה תמימותי, לא נולדתי ילדה תמימה, התבגרתי כבר ביום היוולדי ומאז התהלכתי כזרה ושונה בתוך סביבה מאיימת ולא מאורגנת. נעלמתי, התפרקתי לרסיסים ואינני עוד יחידה. מגיל צעיר התחלתי לנהל חיים מקבילים. המפגש בין חיי 'הפגיעה' וחיי 'אני בסדר' התקיים אך ורק כשהשקט מילא את חלל החדר. עקבתי חרישית אחר שנתם של הסובבים אותי ווידאתי שהעולם בטוח. רק אז, בשקט, הקולות הפנימים החלו למלא את כל חלל ראשי בתוך החשיכה. הייתי מנסה לעשות ונטילציה פנימית עם כל חלקיי אחרי עוד יום אימה, להעניק לעצמי הסברים, להעניק לעצמי כתף לבכות עליה. לשחרר מחשבות ולהרגיע את הכאב. לקלל ולשנוא בשקט בשקט, היה אסור לי לחבר בין העולמות, כי ידעתי שאם קולי ישמע, אשלם מחירים כבדים יותר.
אימא תמיד אמרה לי "למה את שותקת? את לוקחת את כל הסודות איתך לקבר!" כך הוחדרה לתוכי האמונה שאת הסודות לא אגלה לעולם. אך פרט חשוב ביותר לא ידעתי אז, באמת לא ידעתי – שאלו לא הסודות שלי.
וכך נולדה לה אסטרו. כאשר נכחה, היא הייתה השומרת שפיקחה, שאיש לא ישים לב למקהלת הקולות שנוצרה בתוך ראשי, כך שקולי הפך לקולנו והתרבה במהלך השנים. לאסטרו היה מחיקון שעבד שעות נוספות, במהלך היום כולו מחקה כל אירוע לא נעים, אמירה, התקף זעם של מישהו בסביבתה, נגי עה, השפלה. המחיקון של אסטרו היה כל הזמן בפעולה והיא הילכה בעולם משל עצמה. אבל המחיקון של אסטרו לא רק מחק והעלים , הוא מחק, אבל העביר מידע ישירות למקהלה. וכל אחת מתוך המקהלה השתתפה בשמירת הזיכרונות, כך יכולתי להצליח וליצור חיים לצד א ימה יומיומית ואירועים בלתי פוסקים.
נשמע טוב? בסך הכול מדובר היה במנגנון די חכם, אך לצערי המחיקון של אסטרו לא היה מפותח מספיק. לעיתים הוא גרם לה לבעיות אין סוף, למשל כאשר הייתה נדרשת לעשות דבר מה, הדריכות הייתה עולה והמידע היה נשכח. אסטרו הייתה עושה טעויות שעלו לה ביוקר וגרמו לה לשלם מחירים כבדים. היא ניסתה בכל כוחה להצליח להקשיב, אך היא לא הצליחה ומהר מא וד הייתה מאבדת נתונים ואי אפשר לשחזרם, אלא רק לנסות את מזלה ולנחש מה היה הדבר.
כך שקולה של אסטרו הפך מיום ליום מושתק יותר, גם אם ניסתה להביע מילה, מהר מא וד גרמו לאסטרו לשתוק ולא רק זאת, גרמו לה ולאחסן בתוך הנפש גם כל מחשבה. כל מה שנשמע היה קולם שלהם, מהחוץ אל הפנים, קולם של אלו שלא הרשו לאסטרו להביע את עצמה ולהיות אדם כמו כולם, להיות בת אנוש בעלת צרכים, רצונות ומחשבות משל עצמה.
יותר מדי מחשבות התרוצצו לה בראש, הן לא הרפו. כל רגע ביום נבחן בקפידה מתוך חוסר יכולת לסמוך על עצמה וחוסר יכולת לסמוך על הזולת, היא פשוט, כל הזמן הייתה דרוכה, היא הייתה חייבת לשמור עלינו, לא יכלה להפסיק להיות דרוכה. בסוף כל יום היא ניתחה כל מפגש עם העולם, כל רגע ביום, כל אינטראקציה ונעה באובססיביות בין מחשבה למחשבה. לעיתים התמלאה התקפי חרדה. הלילות היו קשים כל כך כי היה קשה לנתח בלי סוף נתונים ולפחד לשלם מחירים.
אסטרו ניסתה מאו ד להקשיב לקולנו הפנימי אבל איך מזהים אותו? איך אפשר להבין מהו קולם ומהו הקול שלנו? איך תוכל לסמוך על הקולות הפנימים שלה ולא להתבלבל עם הרעש שהוטמע בתוכה מילדותה? איך תוכל להאמין לקולנו?
והאם בכלל קולנו קיים? האם הצליחו להכחיד את קולנו ולזרוע במקום קולנו את קולם?
***
בעבר חשבתי שקולנו לא קיים, בכלל לא ידעתי לזהות שהקול שבתוכי הוא בכלל לא אני, לא הבנתי שאני מדברת את קולה של הסביבה חסרת האחריות שבתוכה גדלתי, אך עם הזמן גיליתי שקולנו הפנימי עדיין חי וקיים בתוך תוכי, בתוך חלקים ממני והוא מהדהד מדי פעם בחושך כשאיש לא שומע. קולנו הוא קול טוב, הוא קול שאין בו שיפוט עצמי, הוא קול נקי שאין בו איום, קול שמביא הגיון ומחשבות טובות לעולם.
קולנו שלנו לעיתים היה צץ לרגע ובן רגע נעלם כלא היה. כשהצלחתי להקשיב לו הוא טען שכל מה שנעשה לנו מגיל ינקות לא היה צריך לקרות ואינו הוגן, אך לרוב הוא היה כל כך חלש שאי אפשר היה להקשיב לו בתוך הרעש ולפעמים, כשניסינו הוא בכלל לא היה זמין. במקומו צפו להם קולותיהם שלהם שאמרו "הכול בגללך", "את צריכה למות", "לא מגיע לך לחיות". איומי רצח מילאו את ראשי, הטיחו בי ביקורת מהבוקר עד הערב, על כל צעד וצעד ביום.
גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אסטרו תמיד נמצאת על המשמר רק שהחיים גרמו לה להתכווץ, להיות רסיסים של עצמה. במהלך היום היא מאחסנת את אירועי היום עד שהיא מגיעה הביתה, אז השקט השורר בין קירות ביתה מאפשר לה לפזר מחשבות בחלל החדר, לנסות למחוק כל תחושה לא נעימה ביום, לנסות לארגן אותו כשאחוז גבוה מאירועי היום לא זמין עבורה והיא מתחילה להעביר אל חלקיה את חלקיקי היום. היא עובדת קשה, לילות שלמים, כדי למחוק רגשות, מחשבות, חוויות שעברה ולהוציא אותם מראשה המשתולל רק כדי לשרוד עוד יום. אסטרו חיה חיים שלמים בתוך עצמה והיא מרגישה שנפשה כבר לא יכולה להכיל והיום לאחר כל כך הרבה שנים מטלטלות היא מרגישה את עייפות החומר, היא מרגישה שהכול נוגע בה, הכול מערער אותה, הכול מתיש אותה. היא מרגישה מדוכאת והיא לא מבינה מאיפה אפשר לאסוף כוחות, אחרי חיים כל כך סוערים. ברגעים אלו ממש כאשר היא אינה יכולה עוד, צצה לה מישהי אחרת ולוקחת פיקוד, כי אסטרו מתעייפת מדי כדי לנהל את החיים.
אסטרו מבולבלת מאוד מכל מה שקורה סביבה כאילו היא זקוקה למנוחה לנטרל מגעים, משהו בה מבוהל מהעולם וכל הזמן תחושת סכנה נמצאת בפתח, העולם מאיים עליה, היא לא מבינה למה היא כל הזמן מרגישה שונה, זה קשה ומטריד ומציק והיא רוצה להיות כמו כולם, אך אינה מצליחה. כי כל סיפור חייה הובי ל אותה להיות ילדה כל כך שונה, נערה כל כך שונה, בחורה כל כך שונה ואישה כל כך אחרת מכולם. תמיד היא הייתה שונה. היא מ עולם לא הייתה כמו כולם ולעולם גם לא תהיה. תמיד היא חשה זרה בתוכם ולא משנה בסביבת מי היא הייתה.
והיום אני מבינה שתמיד היא תהיה ילדה־אישה, שלעולם היא לא תהיה אחת שלמה וככל שתנסה בכוח, תגלה שאין ביכולתה שלה להיות שלמה. ולפעמים היא מנסה להרגיע את נפשה ולומר לעצמה "זה בסדר להיות גם רבים" . ככה זה כאשר את מגיעה ממשפחה מאתגרת כשהמודעות לצורכי הילד הייתה מצומצמת והגישה הרווחת הייתה שענייני הבית נשארים בין כתליו, דברים רבים נותרו מושתקים ולכל אחד מחלקיה של אסטרו יש את חלקיקי הסיפור שלנו, סיפור חיינו.
אסטרו הייתה צריכה להיות שם. לא כדמות נפרדת, אלא כחלק בלתי נפרד ממני, מהאישיות המרכזית שלי. היא נולדה מתוך הצורך למחוק, להרחיק, לנתק – כדי שהעולם החיצוני לא יוכל לפגוע בי יותר. כשהמציאות הפכה לכאב בלתי נסבל, היא הפכה למנגנון שהגן עליי בדרך הייחודית שלה.
כשהטראומה הפכה לחלק משגרת חיי, אסטרו למדה כיצד להרחיק ממני את הכאב. היא פיתחה עבורי מנגנון של ריחוף והתנתקות – לא להיות שם באמת, לא להרגיש עד הסוף. היא למדה למחוק רגשות וזיכרונות לא נעימים כדי שאוכל לשרוד. כך הכאב לא יכול היה לשבור אותי, כי הוא הוזז הצידה, הוסתר מאחורי חומת שכחה.
אסטרו נולדה מתוך הכאוס, כשעולמי הפך לבלתי נסבל. היא זו שהחזיקה את כל הסודות שלי, שמרה על הסדר במקהלה הפנימית שבי ודאגה שאיש לא יבחין בקולות שבתוך הראש שלי. הריחוף שלה היה הדרך שלי לברוח מהמציאות – מחסום שהוצב בין נשמתי המפוצלת לבין העולם המאיים. היא דאגה למחוק כל חוויה כואבת, כל רגע מאיים, כדי שאוכל להמשיך ביום הבא כאילו דבר לא קרה.
מה שנראה כמנגנון הגנה מושלם הפך בהדרגה למכשול. ככל שהמחיקה שלה הייתה יותר מוצלחת, כך איבדתי חלקים מהמציאות, מידע חיוני, זיכרונות חשובים. הדריכות גברה, הפחד מפני שכחה הפך למעמסה וכל טעות גבתה מחיר כבד. אסטרו ניסתה להחזיק את עולמי בשליטה, אך בסופו של דבר, השליטה הזו הפכה לכלא. כדי שאוכל לחיות חיים מלאים, הייתי חייבת להכיר באסטרו לא כמשהו חיצוני, אלא כחלק ממני. ההבנה שהיא לא רק דואגת להימלט מהכאב, אלא גם מכילה כוח והגנה, אפשרה לי לקבל אותה וללמוד כיצד לזכור מבלי להישבר.
היום, אסטרו אינה רק קול של ריחוף והתנתקות – היא חלק בלתי נפרד ממני. היא לא רק אישיות שנולדה מהטראומה – היא כוח פנימי שמאפשר לי לצעוד קדימה. קבלתה הייתה צעד משמעותי בדרך לריפוי והוכחה לכך שהעבר שלי לא חייב להגדיר את העתיד שלי, אלא יכול להפוך למקור של עוצמה.
הכותבת, אדווה לירי כהן, היא אשת חינוך, מרצה וכותבת. מתמודדת עם פוסט-טראומה מורכבת בעקבות פגיעה מינית מתמשכת. פרק זה לקוח מתוך ספרה "כותבת אותי מחדש". הספר נמצא בעיצומו של פרויקט מימון המונים באמצעותו ניתן לרכוש עותק ברכישה מוקדמת ולתמוך בהוצאתו לאור – בקישור.