ילד בן שמונה על הספקטרום נפלט ממערכת החינוך. זה הילד שלי

מזל טוב, נולד לכם ילד. הוא יפה וחמוד ואהוב עד מאוד. אתם עושים הכל בשביל לשמור עליו, לדאוג לו, לוודא שהוא מקבל את כל מה שצריך בשביל לצמוח. ואז אתם מגלים שהמערכת היחידה שאליה אתם חייבים להכניס אותו ל-12 שנה בוגדת בכם שוב ושוב ומכשילה אותו.

יש לנו ילד בן 8. הוא מצחיק וחכם ועל הספקטרום האוטיסטי. הוא לא שווה פחות מאף ילד אחר. הוא גם לא שווה יותר. אבל הוא כן צריך עזרה, אחרת אין לו סיכוי לשרוד את השנים האלה. השנים הכי משמעותיות בהתפתחות שלו. השנים שיתנו לו כלים לפתח את עצמו, לממש את היכולות שלו ולדעת שיש לו הזדמנות שווה.

בגיל שלוש הוא נכנס לגן תקשורת וזה היה נפלא. גן עם שמונה ילדים מוקפים בנשות צוות מוכשרות ומקצועיות. חממה לפרוח בה. הוא כל כך פרח בה שהיה ברור שהוא יכול לעבור להיות משולב בגן בחינוך הרגיל.

בגיל שש הוא עבר לגן חובה, ולראשונה בחיינו נאלצנו להתמודד עם האימה המכונה למצוא משלב\ת. לא יודעת אם יצא לכם פעם לחפש משלב\ת אבל זה בלתי אפשרי יותר מלמצוא קראנץ' פיסטוק. בניגוד לסברה, משלב/ת היא לא בייביסיטר, התפקיד דורש הבנה באוטיזם, גישה לילדים, לדעת לקרוא סיטואציות ברגע ולהציע פתרונות, יצירתיות, רגישות, סבלנות ואינטואיציה בריאה.

ילדים על הספקטרום זקוקים לעיתים לתיווך גם ברגעים הכי טריוויאלים – כשהמורה מרימה את הקול, בטקס בית הספר, במגרש כדורגל. אם אין שם איתם מי שיודע לעזור להם לצלוח את המצב, הם פשוט הולכים לאיבוד, נפלטים החוצה.

עכשיו לכו תמצאו משלבת, שצריכה להיות איתו שש שעות ביום, עם הכשרה ויכולות, כשמשלמים לה 30 שקל לשעה. הבת שלנו בת ה-12 עושה יותר כסף בבייביסיטר. וזו הזרוע שלכם שנמצאת איתו בגן או בבית הספר, זו מי ששומרת על הלב שלכם כשהוא במערכת.

ביולי האחרון הוא סיים כיתה ב' בכיתה רגילה אבל השילוב של הבן שלנו נכשל.

השילוב לא נכשל בגללו, בטח לא בגלל המשלבות הנהדרות שלו או אנשי החינוך המסורים שפגש בדרך, וגם לא בגלל בית הספר. הוא נכשל בגלל שמערכת החינוך בקריסה כללית, אבל מול התלמידים הזכאיים לשירותי חינוך מיוחדים היא מעולם לא היתה במצב טוב.

כשהסייעות מתוקצבות בשכר מגוחך; כשאין הדרכות משמעותיות, או בכלל להן או לצוותי החינוך; כשאין אנשי ונשות צוות; כשאין מודעות לקשיים, לאתגרים ולרגישויות של הילדים; כשאין הבנה של הצרכים; כשאין, ומעולם לא היתה, שום תוכנית מבוססת של שילוב והכלה אמיתיים בבתי ספר – לילדים משולבים אין סיכוי. 

מתי זה מצליח? כשהשמיים מסתדרים באופן מאוד מוצלח, שהצוות בבית הספר על זה בצורה מלאה, ושלילד יש נתונים טבעיים שמאפשרים לו להתגבר על הפגמים של המערכת.

וכמובן צריך גם שההורים יעבדו בזה, ואנחנו עבדנו בזה קשה מאוד – בהדרכות למשלבות, בפגישות עם הצוות בבית הספר, בקבוצות ווטסאפ שלא הפסיקו לנסות לייצר רעיונות יצירתיים ולמצוא פתרונות, ובאינסוף שיחות עם כל מי שאפשר. ועדיין, השנתיים האחרונות היו בלתי נסבלות והסתיימו בזה שהוא פשוט הפסיק ללכת לבית ספר. נפלט החוצה מהמערכת. ילד בן 8. שרק התחיל.

השילוב שלו נכשל כי מבחינה לימודית המערכת לא ידעה איך להתאים לו את החומר והוא ראה איך כולם מתקדמים, כשהוא נשאר מאחור, ומבחינה חברתית המערכת לא ידעה איך לייצר לו קשרים משמעותיים בכיתה והוא הרגיש לבד. אז כשאין מה ללמוד ואין עם מי לשחק, אין שום סיבה ללכת לבית ספר.

לפני שבועיים קיבלנו את השיבוץ החדש שלנו לבית ספר אחר, לכיתת תקשורת. היינו מאושרים. הרגשנו שחזרנו הביתה, ובעיקר חזרה לנו התקווה שהנה, הוא ימצא את המקום שלו. הוא ימצא מקום שהוא יוכל לפרוח שוב, להבין כמה הוא חכם ונהדר ויצירתי. מקום שלא יכבה אותו, שיראה אותו ויתן לו דרך לגדול.

השילוב שלו נכשל כי מבחינה לימודית המערכת לא ידעה איך להתאים לו את החומר והוא ראה איך כולם מתקדמים, כשהוא נשאר מאחור

אבל אז, לפני מספר ימים, הוציאה מנכ"לית משרד החינוך דלית שטאובר חוזר למנהלי המחוזות של המשרד. מסמך אכזרי ונורא, כזה שמשליך אותנו אחורה ודורך על כל התקוות שלנו. אבל יותר מזה – דורס את העתיד של ילדים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים ומבהיר שאי אפשר לברוח מרעה חולה.

לפי המסמך החדש, שסותר בחלקו חקיקה קיימת, בשנת הלימודים הקרובה יש למנהלי מחוזות הרשאה לקיצור יום הלימודים לתלמידים בכיתות תקשורת, קיצור שבוע הלימודים בגני הילדים, הגדלת מספר התלמידים בכיתה מעבר להיקף המקסימלי המותר לפי חוזר מנכ"ל והעסקת סייעת משותפת למספר ילדים.

לא צריך להיות הורה לילד על הרצף בשביל להבין כמה כל אחד מהסעיפים הזה האלה פוגע בילדים. אבל כן צריך להיות הורה לילד אוטיסט בשביל להבין עד כמה כל אחד מהסעיפים האלה הוא פי מאה נורא יותר לילד עם צרכים מיוחדים.

תלמידים שזקוקים לטיפולים ותמיכה ביום לימודים מלא ימצאו את עצמם ללא כל מענה. ילדים שזקוקים לסביבה קטנה על מנת להצליח להתרכז ולהוריד חרדות וגירויים, ימצאו את עצמם בכיתה עמוסה ורועשת. ילדים שזקוקים להשגחה צמודה יצטרכו לחלוק אותה עם עוד ילד, דבר שיכול להוביל לכך שמי שאמורה להיות הקביים שלהם, לא תהייה שם ברגעים קריטים, והם יפלו בין הכיסאות. אין שום דרך להסתכל על ההנחיות האלה ולא לראות את הנזק הישיר והכואב שיגרם לילדים. 

איך הגענו למצב שהתלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים הם הראשונים שמשלמים את המחיר של מערכת חינוך קורסת? וכמובן ההורים שלהם, אנחנו, ששוב נדרשים למצוא ולהמציא פתרונות ולהתמודד עם ילדים ששוב לא מקבלים מענה או סביבה בטוחה לגדול בה.

המשבר הזה לא נולד אתמול, זה משבר מתמשך שמעלימים ממנו עין כבר שנים. לבן שלנו יש את הזכות לחינוך כמו לכל ילד אחר, גם אם הצרכים שלו הם קצת שונים. והבן שלנו כבר שילם את המחיר של מערכת שלא יודעת לתת לו כלום, והנה הפגיעה הבאה, במקום שחשבנו שהוא יהיה בו בטוח, כבר מכוונת ישירות אליו, ולכל שאר הילדים שזקוקים כמוהו למענה מיוחד. 

מערכת החינוך קורסת על הראש של כולנו, וכולנו במאבק הזה ביחד או כמו שהבת שלנו, אחותו, אמרה: "אני צריכה הסבר לזה. אסור שאף אחד יפגע כי כולנו אותו הדבר". אז אם ילדה בת 12 מבינה את זה, איך יכול להיות שמשרד החינוך, מתעלם לחלוטין מצרכי התלמידים וממשיך לנהל מאבקים על חשבון הילדים שלנו?

אור אלתרמן ברנע היא אמא לילד על הספקטרום ומנכ"לית עמותת "מקומות שמורים"