הפנטזיה היא סיוט

צילום: יובל אצילי

הפנטזיה היא סיוט

פעם ועוד פעם נאנסת גיבורת הסרט "שש פעמים", נערה שרק רוצה בקרבתם של הבנים מהשכונה. למה? "כי ככה זה במציאות", אומרת התסריטאית רונה סגל, אבל גם היא יודעת שזה רק חלק מהתשובה

"לסרט הזה קוראים "שש פעמים" כי זה מה שהנפש יכולה להכיל", אומרת רונה סגל, "ידענו מראש שיהיו שם שש סצינות מרכזיות של אונס, אבל רק בחדר העריכה הבנו שהמקרה האחרון לוקח אותך למקרה נוסף, שביעי, ושאי אפשר להכיל את זה. היינו חייבים לעצור שם".

הגיבורה שלך, גילי, לא יכולה להכיל?

"לא, לא גילי. גילי יכולה להמשיך, והיא תמשיך עוד הרבה. הצופה לא יכול יותר".

זה נכון. גם את ששת מקרי האונס האלה כמעט בלתי אפשרי לשאת, והיו צופים שלא הצליחו. באחת ההקרנות בצפון יצאה סגל לסיבוב בזמן הסרט, ובשובה ראתה בכניסה לאולם שתי נשים שיצאו באמצע, אחת מהן בהתקף בכי שאי אפשר לטעות בו. בניסיון להקרין את הסרט לפני קבוצת בני נוער שנבחרו בקפידה התחילה אחת הבנות לדבר וסגל קלטה – כמעט באיחור – שהיא משחזרת פרטי אונס וחווה מחדש את הטראומה, בנוכחות חבריה. סגל מיהרה לעצור אותה. בהקרנות הראשונות היא עלתה לבמה לפני שהאורות כבו ונתנה "אזהרת טריגר", מסבירה שהסרט מכיל תכנים קשים שיכולים להציף חוויות של הצופים, בעיקר של הצופות. אף אחד לא יצא אחרי האזהרה, אבל רבים יצאו במשך ההקרנה.

"שש פעמים" יוצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הזה אחרי שזכה בפרס אופיר (לשחקנית הראשית) ובשלושה פרסים בפסטיבל חיפה, אחד מהם קיבלה סגל, על התסריט. הוא מתאר כמה ימים בחייה של גילי, נערה מתבגרת, שמנסה להתקרב אל בחור שנדלקה עליו, ולמצוא את מקומה בבית הספר החדש שאליו עברה, לתוך חברה עשירה וסגורה. אבל לא רואים שם בית ספר, בקושי אור יום. גילי פוגשת את הנערים בשישה מקרים שונים, בסיטואציות שאליהן הם מזמנים אותה, והיחסים נההפכים לנצלניים יותר ויותר, הגיבורה ויחד אתה הסרט שוקעים לתוך אפילה. סגל והבמאי יונתן גורפינקל הצליחו לבנות עולם ריאליסטי, מדויק ומחריד. בימים שבהם סקס וקטינות ממלאים את הכותרות וסדר היום, התמונה הזאת היא בדיוק ההיפך מ"מסיבות החשק" המדוברות.

לא רק נשים שזה הציף אצלן זיכרונות מתקשות לראות את הסרט. גם גברים מתקוממים.

"יש מבוגרים, יותר שמרנים, שאומרים שזו פורנוגרפיה, תועבה, והם נחסמים כלפי הסרט בשלב מוקדם מאוד. הם כנראה לא יכולים לראות את הקשר לחיים שלהם, אבל לי אין ספק שיש קשר, ושהוא הסיבה לדחייה. מבוגרים אוהבים להגיד שבדורם זה לא היה, ואני צריכה לשאול 'ומה עם הפקידה הפלוגתית? ומה קרה בגרעין?', כי הכל היה, רק לא היה מדובר, ולמי הבחורות ההן יכלו להתלונן? ועל מה? הכל היה מקובל ובסדר.

"הרבה גברים, צעירים יותר, שואלים למה הם חייבים לסבול ככה, או שהתגובה שלהם היחידה היא 'אני צריך לכלוא את הילדה בבית עד גיל 18', סטייל אייל גולן שמדבר על הבת שלו. הלו? זוכרים מי זה פרויד? מי שלוקח את זה למקום של 'אני אבא לילדה' אני מבקשת שיחזור רגע למה שהוא היה לפני זה, גבר מול נשים, וישאל את עצמו איפה זה נגע לו, לא איפה זה פתאום נוגע לילדיו.

"ויש צופים שפשוט מרגישים שמפעילים כלפיהם אלימות. הם שואלים למה. למה עשית את זה? למה אני צריך לראות את זה?"

למה באמת?

"אין לי מה לענות. 'כי ככה זה במציאות' זו התשובה המתבקשת, אבל היא גם תשובה מתחמקת. המציאות היא משהו שאף אחד לא יכול לדבר בשמו. רגשית לא חסכתי מעצמי ואחר כך מהצופים שום דבר, וזה בטח מעיד על אפילה גדולה שאתה יצאתי לדרך.

"אני יכולה להגיד שהשתדלנו להימנע מאלימות לשם אלימות. אין בסרט עירום בכלל, לא פורנוגרפיה של אלימות, אנחנו לא חוגגים על הדברים. ברמה הקולנועית הלכנו תמיד שלושה צעדים אחורה מהאסתטיקה הפטישיסטית המקובלת של סצינות קולנועיות של אונס. אנחנו לא יוצרים שיש בתוכם מלא אלימות והם רוצים להשפריץ אותה על הצופה, ואני חושבת שזה ניכר בתוצאה. גם בנו יש אלימות והשפרצה, אבל אנחנו לא חוגגים את זה, ויש הבדל. כל דבר נכתב ונעשה מתוך הכאב האמיתי של איך החוויה הזאת מרגישה. הכל היה צריך לעבור קודם דרכי, הייתי חייבת לקחת כל אגרוף לבטן עשרות פעמים לפני שהצופה לקח אותו. אני חושבת שבעיקר מרגישים שם כאב, פחות סאדיזם".

וכל הכאב הזה למען מסר חינוכי?

"ממש לא. זה לא סרט חינוכי. אני דווקא כן רוצה שבני נוער יראו אותו, אבל אחרי הניסיון ההוא, רק במסגרת סדנה, כשהוא מפורק, עם ייעוץ צמוד, אולי אפילו בנים ובנות בנפרד. אני לא רוצה לשלוח ילדים הביתה עם פצצה מתקתקת בבטן. אני גם לא חושבת שזה יכול להשפיע על 'בנים', איך להתייחס לבנות וכאלה. אם תומר או עמרי, גיבורי הסרט שלי, היו רואים אותו – הם בחיים לא היו נשארים עד הסוף. היו אומרים 'חרא סרט' ויוצאים. אי אפשר לראות את עצמך בגיל הזה. 


שש פעמים זה מה שהנפש יכולה להכיל. גילי (סיון לוי, מתוך הסרט)

"יש את כל קרבנות האונס והמפוקסלות, שמעבר לזה שנורא קל לעשות בהן לינץ' כי לא רואים את הפנים שלהן בטלוויזה או בעיתון, נורא קל לנו, קוראים וקוראות של עיתונים, לא להתחבר. לא לראות איפה אנחנו בהן. הסרט שלנו הוא לפני הכל ביקורת חברתית, והאג'נדה היא לא רק לגרום לאנשים להבין את א' מבית הנשיא או ממשרד התחבורה או מבכל מקום אחר, אלא לראות שגם הם א', שהם מכירים את א', ושהם אולי אלה שמנצלים את א'".

אולי גם לי יהיה מקום

קשה להתעלם מהדמיון החיצוני בין גילי בסרט, את דמותה מגלמת סיון לוי שזכתה פעמיים בפרס לשחקנית הטובה על תפקידה, לבין סגל. לשתיהן אותו יופי עדין, שביר, שבו בזמן משדר חוסר יראה ופחד, ויכולת לפרוץ גבולות. "אני לא נראיתי כל כך פגיעה בגיל הזה", משוכנעת סגל, "אבל אחרי הקרנות אנשים באים ומחבקים אותי כאילו היא זו אני". לשתיהן מראה וטון דיבור צעירים מאוד, צעירי-עד, תכונה שמאפשרת ללוי בת ה-26 לשחק נערה בתיכון, ואחת התכונות שמאפשרת לסגל לדבר בשפתם, להבין ולקבל את אמונם של בני נוער, גם כאלה שנמצאים במצבים קיצוניים.

סגל (32) גדלה ברמת גן, במשפחה חד-הורית, בתקופה ובמקום שבהם זו היתה תופעה נדירה, חריגה בסביבה ש"אפילו הורים גרושים לא היו בה". "אמא שלי החליטה לעשות אותי פחות או יותר לבד", היא אומרת, "ידעתי מי זה אבא שלי, אבל כשהייתי בת שלוש או ארבע הוא נעלם סופית. גדלתי בלי אבא. היינו רק שתינו.

"לא הכרתי אותו, ולא היה יותר מדי 'למה'. זה היה פשוט ככה, ממתי שאני זוכרת את עצמי. זו תחושה מאוד קשה של דחייה, אבל מה שהפיל אותי זה לא זה, אלא תחושת הדחייה והחריגות בבית ספר. את הסיטואציה בבית אתה מקבל כנתון, אף אחד לא שאל אותך. כילד אתה קם בבוקר ומה שמעניין אותך זה שילדים בבית ספר לא אוהבים אותך, שהילדים שאתה רוצה להיות חבר שלהם לא רוצים להיות חברים שלך, ואיך להיות כמו הילדות, שלי נראו מטומטמות אבל כולם אוהבים אותן. רציתי להיות הן, או לפחות להבין מה הקסם, והייתי צופה בהן בניסיונות אובססיביים לנתח מתי הן צוחקות, על מי, מה כל כך מושלם בהן שאולי אפשר לחקות אותן, שאם אצליח אולי גם לי יהיה מקום. ברור שזה לא עבד. אפילו לא הייתי מספיק חשובה בשביל להיות זו שעושים עליה חרם. לא התעללו בי, אבל בטח לא הייתי מלכת הכיתה שדמיינתי שאני צריכה להיות. המניע האמיתי לסרט הוא תחושת החריגות. זה הדלק".


כבר הרבה יותר על תקן מלכת הכיתה מילדה חריגה. רונה סגל

אחד הדברים שגילי, גיבורת הסרט, מנסה להסתיר הוא המצב הכלכלי הקשה של משפחתה, בעיקר ביחס לבני העשירים בשכונה שלידה היא מתגוררת. "זה חלק מהעניין של החריגות גם בחיים שלי", אומרת סגל, "זו היתה שכונה קטנה של וילות, ולבית ספר היו ילדים שהיו באים מסמוך. אני הייתי מהסמוך. זה פער כלכלי עצום, ביני ובין המקובלים. ההורים שלהם היו חברים אחד של השני, הם היו נוסעים יחד, והן היו מביאות זו לזו מתנות מחו"ל. תמיד דמיינתי איך אח או אחות גדולה היו סוללים לי את הדרך לשם. והמותגים האלה, זה הרס לי את החיים. אני זוכרת רגע שבו הילדים בכיתה התחילו לדבר על 'ליווייס 501' ואני לא ידעתי מה זה אבל הבנתי שזו כנראה המלה הכי חשובה בחיים שלי, והתביישתי אפילו לשאול מה המשמעות שלה. או כשהן עשו מין שיר מבוסס על 'בברלי הילס', הסדרה הזאת?"

90210.

"ולנו לא היו כבלים ואף פעם לא שמעתי את השיר המקורי והייתי בטוחה שזה בעצם השיר. הייתי צריכה להסתיר את חוסר הידע שלי, כל הזמן לשקר תוך כדי תנועה. הייתי מביאה מתנות מושקעות נורא, בלון מצוייר, ברכה יפה, אבל היה ברור שזה לא מספיק. עד סוף היסודי העינוי הזה נמשך, וזה היה יסודי עד כיתה ח'!"

ואיך נגמר?

סגל צוחקת: "התקבלתי לתלמה ילין. אני מגיעה, ומתברר שחריג זה הכי קול ושילדים טובים מרעננה, סליחה (המראיינת גדלה ברעננה – ע"פ), הם אלה שצריכים לטשטש את הרקע שלהם! סוף סוף נהייתי מלכת הכיתה".

מאז ועד היום היא הרבה יותר על תקן מלכת הכיתה מילדה חריגה. הכישרון שלה בלט משלב מוקדם, היא עשתה תואר שני בקולנוע בתכנית למצטיינים מבלי להזדקק לתואר ראשון, זכתה בפרס הראשון בתחרות וואן-שוט לסרטים קצרצרים (עם הברקה שנקראת "oh baby", כותבת בעיתונים (7 ימים, מוסף הארץ, העיר וסופשבוע של מעריב), תסריטאית ("מסכים" עם גורפינקל, קליפים ועוד), ויש בה קסם שקשה להישאר אדישים אליו. היחס שלה לכסף נשאר מורכב: היא רגילה לחיות על הקצה, בעבר התגוררה יותר משנה ב"עוני מנוול" בפאבלה בסאו-פאולו בברזיל עם חבר סוחר סמים, ומצד שני מצאה את עצמה בקרבה גדולה לעשירי הארץ. בשנתיים האחרונות היא גרה בדירה בצפון תל אביב עם חבר, ומאוהבת ושמחה עד שהיא חוששת לעתיד היצירה שלה.

אז חייבים לשאול על העניין המיני בסרט, כי זו לא רק אלימות ולא סתם חריגות.

"וזו שאלה מצוינת, כי זה לא יושב לי על הביוגרפיה, אבל מעסיק ומרעיד אותי ברמות אובססיביות. אני חושבת שזה לא יושב על פגיעה ספציפית, אלא על רצף פגיעות שכל אשה חווה.

"הסצינה האחרונה, עם האבא, במקור נכתבה קצת אחרת. רציתי לכתוב סצינה שבה, במקום לקחת אחריות, האבא גורם לגילי להרגיש אשמה ומלוכלכת על כל הדברים שהבנים שלו עשו לה. את ההשראה קיבלתי מארוע שחוויתי כשהייתי בת 18 והייתי מדריכה בתנועה, והיה לי חניך שהיה מאוהב בי. התאהבות כזאת של ילדים. הכין לי חולצה עם הקדשה, קנה לי דיסק, דברים כאלה. לילה אחד אחרי שהסתיימה הפעולה וכל החניכים התפזרו נכנסתי לאוטו כדי לנסוע הביתה. פתאום נכנס האבא של החניך הזה לאוטו שלי. משום מקום. סגר את הדלת אחריו והתיישב 20 סנטימטר ממני. אני זוכרת שהוא היה שמן ולבש גופיית סבא וכפכפים. כאילו הוא בבית שלו. ואז הוא פשוט התחיל להאשים אותי שפיתיתי את הבן שלו. לקח לי זמן להבין שהוא אשכרה מאשים אותי במגע מיני כלשהו, שכמובן לא היה ולא נברא. אמר דברים גסים מאוד, פשוט השליך עלי את כל הפנטזיות האפלות שלו. הייתי בפאניקה מוחלטת. אמנם הוא לא נגע בי, אבל זאת היתה סוג של תקיפה. ומה שזכור לי במיוחד מכל האירוע הזה הוא הדרך שבה הוא גרם לי להרגיש אשמה על משהו שלא עשיתי. משהו שיכול להיות שהוא רצה לעשות, ואני אפילו לא בטוחה למי. פחד אלוהים".

הסרטון Oh Baby שזכה בתחרות וואן שוט לסרטים קצרצרים

 

כשאני ראיתי את הסרט התחושה שלי היתה שכל מה שקורה לגילי, יכול לקרות או קרה לי, וזה למרות שכלום מזה לא קרה (כלומר, לא היתה פגיעה ספציפית). שהנכונות שלה להתמסר לכל מי שאומר לה 'את מדהימה', הנואשות לקשר, הדרך שבה הנערים מפעילים אותה, חוסר היכולת לסרב – זה שייך גם לי, ואני יכולה ממש להרגיש איך זה מוביל לזוועות שעל המסך.

"לא כל הנשים שרואות את זה מרגישות ככה, והאמת שעדיף שלא. ההגנה של להגיד לה 'אל תלכי לשם!', לקוות שהיא לא תלך, ואז להאמין שיש לה אחריות בכך שלא אמרה 'לא' אלא הלכה לשם, זה דבר שמגן עליך, וזה המנגנון התקין. ככה את יודעת שלך זה לא יקרה. האימה של להיות הקורבן המוחלט, הצאן לטבח, היא מה שכל נפש בריאה בורחת ממנו.

"הרבה נשים אומרות לי 'אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב ככה' – כבר יש מודעות אז נותנים איזו הסתייגות לפני – 'אבל למה היא לא עונה להם? למה היא ממשיכה לבוא? למה היא לא אומרת לא יותר חזק? למה היא מטומטמת? שנאתי אותה'. עזבי נשים אחרות, למה ללכת רחוק? אני שנאתי אותה. כתבתי ממקום של חמלה, אבל אני לא יכולה להגיד שהחזקתי את זה כל הזמן. חלוקת העבודה בינינו היא שיונתן אוהב את גילי, ואני אוהבת את הבנים".

את אוהבת אותם. את אלה שאונסים, גם אם בהסכמה, מעבירים אותה ביניהם, מתביישים בקשר שלהם אתה.

"יש פה קטע. תשמעי, אני אוהבת בנים. כל מיני בנים. כמו שיש רודפי שמלות שאוהבים את כל הנשים, את הדבר הזה שנקרא אשה, את הקטע שלה והשטויות שלה, ומופעלים על ידי הדבר הזה, ככה אני עם גברים. הם בנים, הם לא מבינים, הם יכולים להיות ממש אגואיסטיים, בן יכול להיות ממש מטומטם ברמות מסוימות ואני עדיין יכולה ליפול שדודה לרגליו. יכולה להתאהב באיך שהיד שלו נראית כשהוא מחזיק את הסיגריה, בוורידים על היידיים. בגבריות שיכולה לבוא בכל מיני דרכים, ילד שחיף שחולם לעשות מוסיקה ובינתיים עובד כטבח, וגולש מניאק גם יכול לעבוד עלי בקונסטלציה מסוימת".


אין דרגה שווה של קורבנות. תומר (רועי ניק, מתוך הסרט)

מבוגרים?

"זה לא. לא עושה לי את זה בכלל. ואל תגידי שיש לי דדי אישיו, כי אין לי. אין דדי, זה האישיו".

אצל מי האחריות

לא אמרתי כלום. אבל איך לצד האהבה הזאת אליהם, הבאת כאן גברים כל כך אלימים ומסוכנים? החוסר מודעות, הגיל הצעיר, מנקה אותם?

"כלום לא מנקה אותם. גם אם ברמה הרגשית אני יכולה לסלוח להם כמעט על הכל, ברמה המנטלית אני לא יכולה לסלוח להם על כלום. אבל היכולת שלי לכתוב אותם, לתת להם מורכבות, היא כי אין לי רגשות אשם של בן. אני לא בן, לא עשיתי משהו רע לבנות, ובהפוך על הפוך זה עוזר לי לקבל אותם. את גילי אני כותבת מהמקומות הכי נמוכים בנפש שלי, ואז אני שונאת אותה, וכאן נכנס יונתן וחומל עליה. בתור תסריטאית אני חייבת להבין גם את הבנים. בתור אשה פמיניסטית יש לי משנה סדורה, והיא הרבה פחות סובלנית כלפיהם".

יש את תומר שהיא מאוהבת בו ומעביר אותה אל חברו עמרי, שמשתף בה את מי שמעוניין, ואז את שבת, שמגיע דרך עמרי אבל נראה שהוא היחיד שבאמת רוצה אותה – וכולם מובלים על ידי החולשות שלהם. מה עושים עם זה? אצל מי האחריות?

"תומר הוא הזה שלא מתלכלך. כואב לי להגיד את זה, אבל הוא האריק איינשטיין, בו כולם מתאהבות והוא לא רוצה לצאת מניאק. הוא בעצמו ילד. אני חושבת שבמקרה שלו, כמבוגר הוא יסבול ממחלת הדיכאון. המצב שלו פאסיבי, השתיקות והבלבול שלו מתפרשים אצל נערות כמשהו שהן יכולות להלביש עליו את הפנטזיה שלהן. האחריות שלו גדולה מאוד בעיני. במערכה השנייה הוא שותף פעיל לסרסור. כשהוא עומד בצומת של לבחור בין להגן עליה לבין הרעות הגברית – הוא בוחר ברעות הגברית".

יש לו אפשרות אחרת?

"חברתית אנחנו טוענים שלא. הסרט כאמור הוא קודם כל ביקורת חברתית, יש הייררכיה של טענות, והטענה הבסיסית היא נגד חברה שאחד המאפיינים המרכזיים שלה זה שאתה גבר רק אם אתה מזיין. אבל מיד אחר כך מגיעה גם האחריות האישית של הנער – אי אפשר לוותר על זה ואסור להפוך את כולם לקורבנות במידה שווה. זה משטיח וזה פשוט לא נכון. אין דרגה שווה של קורבנות.

"עמרי בעיני הוא הדמות הכי מעניינת, כי הוא תמונת המראה של גילי ובהרבה מובנים דומה לה, ושוב – אני לא אומרת את זה כדי להציע שהם קורבנות באותה מידה. האובססיה שלו ביחס למעמדו החברתי כמעט זהה לשלה, רק שנקודת הפתיחה שלו הרבה יותר טובה. היחסים ביניהם זו האינטימיות הכי גדולה שהוא יכול להגיע אליה, והוא אוהב אותה ושונא אותה על זה, ומנסה לדחוף אותה לאחרים כדי לטשטש את העניין האדיר שיש לו בה. משהו בה מהדהד את האפילה שלו, אבל ברמה שהוא לעולם לא יוכל לגעת בה, והוא לא יכול להישאר שם, עם הדבר שהכי מפחיד אותו בעולם".

והאחריות שלו?

"אפס ומאה. הדבר הכי חכם ששמעתי מפסיכולוג זה שמותר להגיד 'גם וגם'. ממוצע לא יעזור פה, אין לו 50 אחוז. את רואה את המודל שלו בבית ומבינה שאין לו הרבה ברירות, אבל את לא יכולה להרשות לבני אדם לוותר על נקודת המבט ההומניסטית בגלל איך שהם גדלו, כי ככה את מוותרת על נקודת המבט ההומניסטית שלך, זו שמאמינה ביכולת נפש האדם להתעלות, באפשרות לגדול מעל מי שהיתה המשפחה שלך או מה שעשו לך".

מה עם האחריות שלה? למה היא לא יכולה להתנגד?

"היא עוברת תהליך טבעי. זה תהליך רגשי שאשה שכל הזמן מותקפת עוברת. אני לא מגינה עליה, ואני בטח לא שיפוטית כלפיה. ברמה הרגשית, אם כל מה שהסביבה מאפשרת לך להיות זה מין, ואני לא נכנסת שם ליחסים שלה עם אבא שלה, אבל זה נרמז – זה המנגנון שהכי הגיוני שיתפתח".

את משתמשת במלה "אונס" לשש הפעמים, גם כאלה שיוגדרו כ"בעילה אסורה בהסכמה" או כל הפעלולים המשפטיים האלה.

"אם רואים את זה וזזים באי נוחות בכיסא, כנראה שמשהו לא בסדר. אונס זו מלה שכובלת אותנו לסד משפטי נורא צר. זה לא מין כי הסיבה שהתכנסנו היא לא מין. יש פער גדול ברצונות של כל אחד מהמעורבים. יש פה מישהי שרוצה להיות נאהבת ולהרגיש שייכת ונדמה לה שמין זה מטבע שהיא מוכנה לשלם בשביל זה, אבל היא לא באה למין. יש הצד השני, שנמצא שם כדי לבסס גבריות מסוימת, מזויפת, ועל פניו בא לשם כדי לספק צורך גופני. שני הצדדים לא רוצים אותו דבר, וזה לא ברמה של מיקרוגרם. יש פער שאם אתה צופה מהצד - אתה מזהה אותו. אם את בתוך הסיטוצאיה את אולי עושה לעצמך הנחות, אבל אם מקרינים לך את זה על הקיר עם שני שחקנים, את רואה ומבינה מי רוצה מה. אני לא קובעת לצופים אבל אני אישית חושבת שיש שם חמישה מקרים של אונס, ומקרה אחד גבולי, שזה הראשון".

להיות שם באמת

יונתן גורפינקל, שזה סרטו הראשון באורך מלא ועליו זכה בפרס סרט הביכורים העלילתי בחיפה, הוא החיבור המקצועי הכי משמעותי עבור סגל. הם עבדו על התסריט יותר מארבע שנים, כשרק חלוקת התפקידים ברורה מצליחה, וגם זה לא בקלות, לשמור עליהם יחד.

"היו שנים שריבים נגמרו בצעקות ובבכי", היא מספרת, "שנינו אנשים מאוד מאוד דומיננטיים, אנשי מדון. אנחנו פועלים דרך ריבים, ממש מופעלים מזה. אבל מה שעשה את הסרט זו ההתעקשות הפנאטית של שנינו לא לוותר אחד על נקודות המבט של השני, גם כשהרגשות הכי קשים עולים.

"אני רציתי שאחת הסצינות לא תהיה רק מפגש עם הבנים, אלא להראות אותה בזירה שהיא לא רק מינית, ויונתן נורא התעקש שכל סצינה תסתובב סביב אירוע מיני אחד. הוא לא יודע להסביר למה, הוא מרגיש ככה, ובעיני זה מבנה שיושב על היצרים האפלים של כל צופה שרוצה אסכלציה, החמרה של המצב. פוחד אבל רוצה. לי היתה תחושה לפעמים שכבר נמאס לי לכתוב איך אונסים אותה, ואז נכנסתי ללופ שאני בעצם אונסת אותה, ואז שיונתן אונס אותי להמשיך לאנוס אותה.


מין זה כל מה שהסביבה מאפשרת לך להיות. גילי (סיון לוי, מתוך הסרט)

"בסוף עברתי עם עצמי תהליך מאוד חשוב של לקחת אחריות על הבחירות שלי. שאני רוצה לעשות את הסרט הזה, עם יונתן, ואני לוקחת ממנו מה שהוא מביא, ובעיקר שאף אחד לא מכריח אותי להיות שם. ומרגע שלקחתי אחריות, פתחנו את התסריט מחדש, שמונה חודשים לפני הצילומים, ויכולתי באמת להיות שם.

"בבימוי לא היה לי שום חלק. הוא דיקטטור, אבל נאור, אז לא היה לו איכפת שאבוא לסט. הגעתי ממש מעט, כי בגדול כשאני באה כתסריטאית לסט זה בשביל הכיף, לראות איך הדברים שכתבתי בחדר חשוך קורמים עור וגידים. בסרט הזה לא היתה שום הנאה. הפנטזיה היא סיוט, וזה סיוט אמיתי. לקחתי את זה מאוד ברצינות, האמנתי לכל מה שקורה על המסך, הייתי כמו כל צופה, רק שזה יותר גרוע – כי זה יצא מתוך הראש שלי. בפעם הראשונה שבאתי לעריכה לראות את הסרט ראיתי אותו דרך הסוודר גולף שלי. הצצתי מבפנים".

אז את מבינה את הצופים שמגיבים ככה?

"הדבר היחיד שאני מקבלת כביקורת שהיא לא הגנה או הרחקה או הדחקה, אלא משהו שלי בעצמי יש לי בעיה אתו, זה העדר חמלה. זה תסריט שאני מרגישה שיכולתי להתחיל לכתוב בגיל 27, אבל לא בטוחה שזה הסרט שהייתי מתחילה לכתוב עכשיו, בגיל 32. זה סרט שכותבים כשצעירים וכועסים. אני פחות צעירה, זו עובדה, וגם פחות כועסת. הוא מבטא תחושה מאוד גולמית. בסרט הבא שלי אני אכנס בעצמי בעוצמה יותר חזקה, יש לי כמה רעיונות על מה, אבל אני מקווה שזה יהיה גם מצחיק. אני חייבת עכשיו לעשות סרט שדרכו אני יכולה לצחוק על עצמי".

עוד באותו נושא: 

תגובות להפנטזיה היא סיוט

תגובות להפנטזיה היא סיוט

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

רונה סגל: "מבוגרים אוהבים להגיד שבדורם זה לא היה, ואני צריכה לשאול 'ומה עם הפקידה הפלוגתית? ומה קרה בגרעין?', כי הכל היה, רק לא היה מדובר, ולמי הבחורות ההן יכלו להתלונן? ועל מה? הכל היה מקובל ובסדר"

"יש צופים שפשוט מרגישים שמפעילים כלפיהם אלימות. הם שואלים למה. למה עשית את זה? למה אני צריך לראות את זה? 'כי ככה זה במציאות' זו התשובה המתבקשת, אבל היא גם תשובה מתחמקת. המציאות היא משהו שאף אחד לא יכול לדבר בשמו. רגשית לא חסכתי מעצמי ואחר כך מהצופים שום דבר, וזה בטח מעיד על אפילה גדולה שאתה יצאתי לדרך"

"בבית הספר אפילו לא הייתי מספיק חשובה בשביל להיות זו שעושים עליה חרם. לא התעללו בי, אבל בטח לא הייתי מלכת הכיתה שדמיינתי שאני צריכה להיות. המניע האמיתי לסרט הוא תחושת החריגות. זה הדלק"

"הרבה נשים אומרות לי 'אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב ככה אבל למה הגיבורה לא עונה להם? למה היא ממשיכה לבוא? למה היא לא אומרת לא יותר חזק? למה היא מטומטמת? שנאתי אותה'. עזבי נשים אחרות, למה ללכת רחוק? אני שנאתי אותה. כתבתי ממקום של חמלה, אבל אני לא יכולה להגיד שהחזקתי את זה כל הזמן. חלוקת העבודה בינינו היא שיונתן אוהב את גילי, ואני אוהבת את הבנים"

"הסרט הוא קודם כל ביקורת חברתית, יש הייררכיה של טענות, והטענה הבסיסית היא נגד חברה שאחד המאפיינים המרכזיים שלה זה שאתה גבר רק אם אתה מזיין. אבל מיד אחר כך מגיעה גם האחריות האישית של נער שנחשף לניצול מיני – אי אפשר לוותר על זה ואסור להפוך את כולם לקורבנות במידה שווה. זה משטיח וזה פשוט לא נכון. אין דרגה שווה של קורבנות"

"אני רציתי שאחת הסצינות לא תהיה רק מפגש עם הבנים, אלא להראות אותה בזירה שהיא לא רק מינית, ויונתן גורפינקל, הבמאי, נורא התעקש שכל סצינה תסתובב סביב אירוע מיני אחד. הוא לא יודע להסביר למה, הוא מרגיש ככה, ובעיני זה מבנה שיושב על היצרים האפלים של כל צופה שרוצה אסכלציה, החמרה של המצב. פוחד אבל רוצה"

כשאני באה כתסריטאית לסט זה בשביל הכיף, לראות איך הדברים שכתבתי בחדר חשוך קורמים עור וגידים. בסרט הזה לא היתה שום הנאה. האמנתי לכל מה שקורה על המסך, הייתי כמו כל צופה, רק שזה יותר גרוע – כי זה יצא מתוך הראש שלי

x