המגיפה השקופה

במקומות הרי אסון, אחרי מלחמות קשות ואם לאחר אסונות טבע, אפשר לזהות התגייסות עולמית שמופיעה בצורות שונות. יש ניסיון לענות על צרכי הניצולות והניצולים. זאת כל עוד האסון עצמו מוגדר מבעד לנקודת המבט הגברית כאסון. כך למשל הונצח מושג הניצול דרך טראומת השואה, דרך ההימצאות בסכנת מוות, דרך המלחמה והאיום על הקניין האישי והריבוני. בשום רגע בתוך השיח הרווח והמוכר לא הוגדרה אשה שחווה אלימות פיזית, כלכלית, מילולית ומינית על גופה ועל חייה כניצולה ומה שחוותה זכה להתייחסות שלה זוכות טראומות של גברים.

בכתבה של עינת פישביין הנזקים הנסתרים מן העין (26.11) אפשר לראות ניסיון – אפשר לקרוא אותו כתקשורתי ואפשר לקרוא אותו כאישי, ובכל מקרה הוא פוליטי – להפנות את המבט לנזקים וההשפעות המתמשכים והלא חדלים של תקיפות מיניות. בצדק הופנה המבט בעיקר לפן הכלכלי, אך לא כעניין מנותק שעומד לבדו, כי אם ככזה שנתון בקשר גורדי להשפעות הנפשיות והמחוללות של התקיפה המינית: "אם יתברר שיש כאן שכבה שלמה, רובה נשים, שעברו פגיעות מיניות ושבין הסימפטומים נמצאים הידרדרות כלכלית, קושי להשתקם, ובמקרים הקיצוניים חיים של מצוקה ותלות – מישהו יצטרך גם לקחת אחריות, וגם לשלם על זה".

עו"ד יפעת ביטון מוסיפה שם ש"אם בן אדם רגיל יכול להשלים תואר בשלוש שנים, לנשים האלה זה יכול לקחת שש. יש רגרסיות, יש תקופות שהן לא יכולות לקום בבוקר, כל דבר יכול לעורר אסוציאציה, הן בורחות וחוזרות, בורחות מהחיים שלהן ומנסות לשוב. כל מה שדורש סדירויות בחיים של כולנו – אין להן את זה". ביטון צודקת, אני מכירה את ההשתהויות הללו מחיי, את אותן הפסקות שנלקחות מעצמן, שמולן אין לי שליטה, אין לי יכולת לומר "לא עכשיו". אך הייתי רוצה שדבריה ידברו עלינו ולא עליהן. כי חלק גדול מהסיפור, הוא זה שאנחנו לא מספרות לעצמנו, כשאנחנו מדברות על נפגעות כחלק מאוכלוסיית הנשים, ולא כעל נשים.

אנחנו לרוב גם וגם, גם קרבנות וגם אמהות, גם קרבנות וגם נשים מתפקדות, מאושרות ועצובות,מצליחות וניצולות. הצלקת מלווה אותנו אך פעמים רבות, מכורח החיים, אנחנו חיות לצדה, אתה. זה בסדר. הבעיה היא שהצלקת עצמה נותרת לא מטופלת, לא מוכרת. וכדי שאולי תהיה מוכרת, עליה ועלינו כנושאות אותה, להיות צבועות בצבע אחד.

אחת הבעיות הגדולות שעומדות לפנינו, נפגעות התקיפה המינית, כרוכה בתפישה הגברית של הטראומה, תפישה שלמולה הגתה הד"ר אפי זיו, את המושג טראומה עיקשת. הטראומה העיקשת – בניגוד לטראומה הגברית המוכרת, זו שמתרחשת בעקבות ארוע קיצוני, לרוב חד פעמי – היא אותה טראומה שלא יודעת נקודת התחלה וסוף. ישנו הארוע של התקיפה, אך אחריו אנחנו יוצאות, על פי זיו, לעולם רווי טריגרים לעוד ועוד טראומות. המושג של זיו נכון לטראומות שונות, ביניהן גם טראומה של עוני, ושל חיים באזורים עם תשתיות לא טובות או של מצב מלחמה מתמשכת, כמו בעזה לדוגמה, אך אני רוצה להתייחס אליו כעת במישור התקיפה המינית.

הטראומה העיקשת של התקיפה המינית כאמור, אינה נושאת נקודת התחלה וסוף, ובמובן הזה, גם ההשפעות שלה, גם ההופעות שלה, מסרבות לאותו "סל סימפטומים" מוכר שאפשר לאגד אותו תחת תופעה מוכרת וברורה. חלקנו נחלה באנורקסיה בעקבות התקיפה, חלקנו ניפול לדיכאון, ואחרות יבחרו בהיפר-תפקוד כתגובה. חלק מהנפגעות יתקשו להאמין בעצמן וביכולתן לאחר שסומנו כגוף, אחרות יפלו לחיים של זנות, ואחרות יקלעו למשברים כלכליים שלא יודעים די. חלקנו נהיה גם וגם בתוך הרשימה האינסופית הזאת.

הטראומה שלנו, שלא כמו הטראומה שלהם, מסרבת להכללות, מסרבת לסל קבוע של תגובות והשפעות. ובמובן הזה נדרש מערך שלם של טיפול, שיעניק לכל נפגעת את הטיפול שהיא צריכה – כי ההבנה שכולנו נפגעות, אינה באה לומר שכולנו קרבנות באותו האופן, שכולנו סובלות מאותו הדבר, שכולנו אמורות לבחור את ההתמודדות שלנו עם הטראומה באותו האופן. אך היא כן דורשת הכרה בגודל האסון שמתחולל עלינו מימים ימימה, ורק משנה את פניו. אף פעם לא נעלם מחיינו.

הכרה זו, בהשפעות הסמויות מן העין, אלה שנוכחות אחרי שארוע התקיפה הסתיים ולפני ואחרי שארוע התקיפה הבא עלול להתרחש, דורשות הכרה. כדי שלא נצטרך להסביר שוב ושוב למה אנחנו לא מצליחות להשתקם, למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן לדבר ולהיזכר, כדי שלא נצטרך לשאת על גופנו שנחדר את עולה של חברה שעושה שימוש חוזר ונשנה בגוף האשה.

ראיון שנערך בגלי צה"ל ביום שני, 2.12.13 עם יולי יצקביץ', עו"ד נועה טלבי וח"כ זהבה גלאון בתוכנית "עושים צהריים" עם לינוי בר גפן בעקבות הכתבה "הנזקים נסתרים לעין" של עינת פישביין שהתפרסמה בתאריך 26.11.13.