1.
צריך שיהיה יום זיכרון ללמבדה. זוכרים למבדה? ריקוד-זיון ברזילאי מטופש, עם הקליפ הכי מפגרסקסי בעולם, עם מוזיקה מהגיהנום ובחורות שמוציאות שם רע לאירוטיקה. ואף על פי כן, צריך יום זיכרון ללמבדה. כי לפחות היא היתה. לפחות היא ניסתה. אנשים שרקדו למבדה רצו לחיות. אמנם, נכון, אנשים ששמעו את השיר הזה רצו למות; אבל לפחות זה הזכיר להם שיש דברים ששווה למות בשבילם. בכלל, צריך יום זיכרון לכל הדברים שעוד מעט ייעלמו. אולמרט. ספרים. אהבה. זיכרונות. עוד מעט כל זה לא יהיה.
מה יבוא במקום זה? יבואו אולמרט ספרים אהבה וזיכרונות, אבל בסמארטפון. וזה אפילו לא יכאב.
2.
צריך שיהיה יום זיכרון לדיסקו. זוכרים דיסקו? זוכרים כמה זה היה נורא? היורו-דיסקו, בעיקר. הלהקות הגרמניות שמעמידות פני אנגליות שמעמידות פני אמריקאיות שמעמידות פנים שכולם נהנים. איך היה, וולפגאנג? היה דיסקו! ואף על פי כן, צריך שיהיה יום זיכרון לדיסקו בכלל, וללהקות פופ גרמניות בפרט. דברים גרועים באמת דורשים מאמץ.
3.
צריך שיהיה יום זיכרון לגרמנים שמשתדלים לעשות כיף. אני יודע שזה לא מצליח להם אף פעם. "לילה וערפל", מצליח. "בונדסבנק", מצליח. אבל כיף, איכשהו… ואף על פי כן, כל הכבוד על הניסיון. בכלל, צריך שיהיה יום זיכרון לכל אלה שמנסים להיות יותר ממה שהם. נגיד ז'אן מישל ז'אר, ויצירתו הבלתי נשכחת "אוקסיג'ן". צריך שיהיה יום זיכרון לכל הצעירים הרציניים האלה עם השיער הארוך שעמדו מאחורי הררים של קלידים והעמידו פנים שהם בטהובן החדש, בעודם מסובבים כפתורים ימינה ושמאלה. צריך להודות לאלוהים שפה ושם יש אנשים שמנסים להיות יותר ממה שהם. אני יכול לדמיין אותו מתקשר לאשתו, השחקנית המאופקת והחידתית והיפהפייה שרלוט רמפלינג, וצועק בטלפון, שרלוט! שרלוט! סובבתי היום שלושה כפתורים! תשמעי! זה הבטהובן החדש! ושרלוט לוחשת לו ברכות, ז'אן מון אמור, סה מניפיק, טו אה לה נובו בטהובן. צריך שיהיה יום זיכרון לאנשים שמנסים להיות משהו אחר.
4.
וצריך שיהיה יום זיכרון לג'וליאנו מר, שנרצח השבוע בדיוק, לפני שלוש שנים. והיה אחד מהאנשים שהכי ניסו להיות אחרים, בתולדות התרבות הישראלית החדשה, ונרצח על ידי כוחות העל של הכלום, של האותו דבר, של האסור לשנות ואסור להשתנות, של האסור לרצות להיות משהו שלא הוכתב לך בגנים,
ולא ממש היכרתי אותו,
אבל פעם אחת התמזל מזלי לשחק עם בני בגן יעקב בתל אביב, שזה גן מקסים וקטן ליד תיאטרון "הבימה", ובעבר הוא גם היה די נסתר מעין, ואף אחד לא ידע עליו חוץ ממני ובני ושני הומלסים וקוראיה של אסתי זנדברג בעיתון "העיר" (מדי שנה היא היתה מקדישה את טורה האלמותי לפריחת הוויסטריה בגן יעקב, ובלעדיה לא הייתי יודע מה זאת ויסטריה, ואיפה זה גן יעקב; כן הייתי יודע מה זאת פריחה, אבל יותר במובן רפואי),
אז לקחתי את בני, שהיה אז בן שלוש, לגן הנסתר הזה, ומכיוון שהוא היה אז אוהד גדול של השיר "הבלדה על יואל משה סלומון" של אריק אינשטיין (ובמיוחד של השורה: "קפץ הדוקטור על סוסו, כי חס על בריאותו") התחלנו במשחקנו הקבוע, שבו הוא הדוקטור, אני הסוס, והוא קופץ עלי. והנה, תוך כדי שאנחנו מגיעים ל"פתאום צמחו לסלומון כנפיים של ציפור" (זה הקטע שבו יואל-משה הפך אצלנו לסוג של גיבור על, או שמא איקרוס – ומן הסתם שילוב של השניים, שהרי הוא גם ייסד את פתח תקוה שזו בוודאי גבורת-על, ומצד שני כל מה שיצא ממנה זה פתח תקוה, שזה חתיכת נפילה מהשמים),
ובדיוק כשהגענו לשיא השיר, הגיח פתאום מירכתי כניסת השחקנים של הבימה ג'וליאנו מר, וראה אותנו מדלגים, או יותר נכון אב מדלג ובנו על כתפיו, שקועים בניסיון להפוך את מייסד אם המושבות לסופרמן, ונעצר, ולטש עיניים כמו שרק ג'וליאנו מר היה יכול ללטוש עיניים, האיש הגבוה והיפה הזה עם עיניו הבוערות, עומד ומביט, ולפתע התחיל לבכות. אין לי מושג למה. התיישבנו על הספסל, טיפה מתנשמים – ייסוד פתח תקוה הוא עניין מעייף – והוא אמר לפתע: "רואים שאתה אבא טוב", ואמר את זה לא כמחמאה, אלא כמציין עובדה, והיה משהו בכאב הפשוט שבו זה נאמר שעצר את הנשימה, והוא ביקש רשות לשבת לידנו, ואמרתי בשמחה, והמשכנו במשחקנו, ובשלב מסוים הוא שאל אם הוא גם יכול להיות דמות בשיר, ואחרי מחשבה קלה בני העניק לו את דמותו של יואל-משה עצמו, נדיבות גדולה מאוד מצדו, כי ליואל משה סלומון היתה, כזכור, חרב באבנט, וללא ספק היה זוכה להיות הדמות האהובה ביותר בשיר לולא היה שם הדוקטור, עם נטייתו המופלאה לקפוץ על סוסים.
אז ג'וליאנו היה יואל-משה, ושלף את החרב מהאבנט, ונלחם אתנו וצחק, ומחה את דמעותיו, ואחרי כמה דקות נפרד לשלום והלך. וזאת היתה הפעם היחידה שאי פעם ראיתי אותו מחוץ לבמה או למסך, ואני זוכר שחשבתי, שלא ייתכן שאדם ישא בעצמו כל כך הרבה רגשות סותרים ויחזיק מעמד, ושמעודי לא ראיתי אדם שהיה כל כך כואב וכל כך מאושר בבת אחת, ואני חושב, אם לסכם, שצריך שיהיה יום זיכרון לג'וליאנו מר, לא בגלל שהוא היה בעד השלום או נגד הכיבוש, לא בגלל שהוא היה שחקן נפלא, לא בגלל שהוא היה אידאליסט בעולם אלים ונבער, אלא בגלל שמעטים כמוהו העזו להיות כל הדברים הסותרים שהם יכולים להיות בלי ניסיון לפתור את הדילמה בצורה שקרית ומלאכותית. ואני חושב שצריך יום זיכרון לכל האנשים שניסו להיות יותר מסך כל הקלפים שהעולם חילק להם בלידתם.
ויום זיכרון לדיסקו גרמני, גם. לא לשכוח.
