כבר כמה שבועות שאני רואה ברשת פרסומות לסרט "מרוששות" שיצרה ג'ולי שלז. מההבעה המיוסרת של סמדר קילצ'ינסקי בפרסומת וגם משם הסרט, הבנתי שלא כדאי לי. חבל עלי. לא רציתי להתעמת עם חרדות קיומיות של כסף, או היעדרו. קצת כמו טקסט שקראתי פעם שעוסק בדרכים לברוח מהמינוס בבנק, לא לדעת עליו: לעולם לא לבקש פתקית מהכספומט; לא להתקשר למוקד הטלפוני של הבנק שבהקשת מספר תעודת זהות יגלה לך שיתרת החשבון על תנאי.
בכל זאת, ביום ירידת התשלום לחברת האשראי, החלטתי לצפות בסרט. ג'ולי שלז עוקבת לאורך כמה חודשים אחרי נשים שנקלעו למשבר כלכלי. לא, לא משבר כלכלי – עוני. שכחו מקלישאות בסגנון מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הסיפור הוא כאן, עכשיו, אצלכם בבית, בחשבון הבנק, במינוס הכרוני, בעסקאות בתשלומים, בחשבונות נערמים ובהלוואות פרוסות לחמש שנים עם ריבית אטרקטיבית.
- לבנקים כבר ידאגו. ולכם?/ יערה בנגר על תרבות המשכנתא
- מגיע הרגע שבו אתה מסתכל במראה ושואל את עצמך – איך הגעתי למצב הזה?
- השנה שבה העוני יצא מהארון/ עינת פישביין
סמדר קילצ'ינסקי, דיאן הריס, ענת חלפין וענת גלילי-בלום, נשים כבנות 50, מספרות את סיפורן. שלוש מהן גרושות עם ילדים ואחת מהן רווקה ללא ילדים. אף אחת מהן לא חיה במסגרת זוגית הטרו-נורמטיבית. גם אני גרושה, עם ילדה.
העוני שלהן ניכר פחות במקרר ריק בואך ערב פסח, כפי שאנחנו רגילים לראות בעיתונים. הוא לא דומה לתורים הארוכים המשתרכים בעמותות המסייעות בחלוקת מזון לעניים. לא מתחבא שם עוני בין-דורי, מצב סוציו-אקונומי ירוד מקדמת דנא. מנגד, גם אין שם מיליונריות לשעבר שחיו חיים מנקרי עיניים ונפלו לתהומות ביום אחד של קריסת הבורסה.
ואכן, על פי נתוני העוני המתבססים על מבחן הכנסות, שיעור העוני בקרב משפחות חד-הוריות מגיע לכ-30 אחוזים בעוד שבקרב משפחות שבהן זוג הורים, שיעור העוני הוא 25 אחוזים. בראשן של 97 אחוזים מהמשפחות החד-הוריות עומדות נשים. שיעור התעסוקה בקרב נשים חד-הוריות גבוה בהרבה ביחס לנשים במשפחות שבהן יש זוג הורים, 79 אחוזים. אין בשיעור התעסוקה הגבוה כדי להביא בשורה לאמהות חד-הוריות. הן מדשדשות בעוני.
דיאן הריס, מנקה בתים של שכנים לשעבר מכפר שמריהו. צילום מתוך הסרט "מרוששות"
הסרט מעמת את הצופים עם אמת מכאיבה: כולנו ממונפים עד הצוואר. צחקתם על נוחי דנקנר ואליעזר פישמן? תסתכלו על עצמכם במראה. אם ביום אחד כולנו נצטרך להחזיר את כל ההלוואות שלנו, לרבות המינוס, את כל חובות האשראי, הליסינג, עסקאות התשלומים והמשכנתא – נראה שרובנו נהיה פושטי יד. לחובות של פישמן ודנקנר יעשו תספורת. לחובות שלנו לא. אוטוטו שעון החול יתהפך על מסגרת האשראי שלנו.
העוני נכנס לחיינו בנונשלנטיות, בעודנו יושבים בבית קפה ומשלמים 15 שקלים על הפוך גדול בלי קצף. השקרים שמובילים לעוני הם הנרטיב שלנו: "יש לי גב כלכלי"; "למדתי, השקעתי, יש לי ניסיון תעסוקתי – אני אצליח"; "יש לי בית משלי". המשפטים האלה גורמים לנו לחשוב שהעוני שלנו זמני. הוא "משבר", הוא עובר. ובכן, הוא לא. גב כלכלי הוא משאב מתכלה כמו הלימודים הגבוהים והניסיון התעסוקתי. בגיל 50 נגלה שפג תוקפם של הקלפים הללו. הם פשוט לא עוזרים.
לפעמים כרטיס הכניסה לעוני תלוי באירוע אחד כמו גירושים, פיטורים, הרעה במצב נפשי או בריאותי וקריסת עסק. לפעמים תהליך העוני זוחל לאטו. התנהלות קבועה של הכנסות קטנות מההוצאות, ממש לא כלכלה מסובכת למתקדמים. ועכשיו, עם יד על הלב, מי יודע כמה הוא מוציא? זה הרי נורא קטנוני, כי לא נהיה עשירים או עניים מבית קפה פה ושם. אז פה זה קפה, שם זה סיגריות, דלק, ארטיקים לילדים, הלכה מכונת הכביסה והמינוס מתחיל לגדול, לחנוק.
אנחנו לא יודעים כי אנחנו מפחדים. לא רק שזה נורא משעמם, זה בעיקר מבעית לגלות שאנחנו חיים בשקר. ועוד לא התחלתי לדבר על פנסיה, נושא שגורם לעיניים של האנשים הכי מבריקים שאני מכירה להזדגג.
צילום מתוך הסרט "מרוששות"
כשהעוני מתדפק בדלת, בין שבזחילה ובין שבבת אחת, הפחתת הוצאות כבר לא מספיקה, צריך להגדיל את ההכנסות. אלא שעולם העבודה שם תאריך תפוגה על עובדות ועובדים כבר מגיל 45. נתוני שירות התעסוקה מעלים כי חלה עלייה משמעותית בשיעורי ההתייצבות בלשכות התעסוקה בקרב בני 45 ומעלה – 50 אחוזים מהמתייצבים. אין בנתון הזה כדי להציג את התמונה המלאה כי חלק ניכר מהמבוגרים מתביישים להגיע ללשכות ואחרים אינם זכאים להבטחת הכנסה.
אומרים שאחד הדברים הכי קשים לאדם הוא להפסיק לעשן ככה, ביום אחד, מתוך כוח רצון. אותו עיקרון תקף גם לירידה במשקל, כי דיאטה היא עניין שקשה להתמיד בו. כך גם לגבי כסף. אנחנו לא יודעים לצרוך אותו במתינות. האקלים החברתי מאפשר עוני מסוג מסוים. הבנק נותן הלוואה ויש כרטיסי אשראי. יש גם המסרונים הללו שמציעים 10,000 שקלים ללא ערבים. חברות האשראי מסנוורות אותנו בהלוואות שנוכל להתחיל להחזיר גם בעוד חצי שנה או שנה. לפעמים, אפילו אין ריבית על המינוס. יש מי שמרוויח מכל זה. רמז: לא אנחנו.
ההדחקה שיום פקודה לא יגיע כי אנחנו שכירים, בנישואים נפלאים, עם תואר שני (שאנחנו עדיין משלמים עליו בתשלומים חודשיים לבנק) ורכב שמשלמים עליו רק 799.90 שקלים בחודש – היא איומה. גם העובדה שהזמנו עכשיו סלולרי במחיר מבצע סופר-משתלם גורמת לנו להרגיש כמו צרכנים נבונים. בפועל קנינו מכשיר סלולרי במחיר נפלא – רק באלף שקלים שאין לנו. "לנו זה לא יקרה", כמובן. עד שתשוו בין ההוצאות להכנסות שלכם ותבינו – הנה יום הפקודה.
