19.12.14
בני שמואל נאשם באונס בתו, ויקטוריה נוהגת באלימות כלפי הסובבים אותה, ודוד הוא חוליגן גזען מה"פמיליה" של בית"ר. מי בכלל רוצה לשמוע מה לאנשים האלה יש לומר? עם המחשבה הזאת בראש יצאו מויש גולדברג ולירן עצמור לצלם את "תיקים מהסניגוריה", סדרה המביאה את סיפוריהם וקולם של האנשים הנסמכים על הסניגוריה הציבורית כדי שתגן עליהם בבית המשפט. היוצרים, ובוודאי הצופים, הופתעו ממה שהתגלה לעיניהם. בפעם האלף התגלה שהעולם לא מחולק לרעים וטובים, אלא מורכב מ-50, ואף יותר, גוונים של אפור.
את סדרת הסרטים, ששודרה ב-yes דוקו, ליווה מויש גולדברג ברשימות שפורסמו ב"מקום" ומביאות את הלבטים, התובנות והמסקנות שעלו אצלו מצילום הסדרה. השבוע זכה ביחד עם שותפיו בתחרות שמקיים פורום היוצרים הדוקומנטרי בקטגוריית "פרויקט התעודה הטלוויזיוני".
1.10.14
לפני כשבועיים צילמתי את הסצינה האחרונה של הסדרה התיעודית "תיקים מהסניגוריה", שיצרתי בארבע השנים האחרונות יחד עם לירן עצמור. הסצינה היתה גזר הדין במשפטו של בני שמואל שהורשע באונס בתו. תמצית הסיפור: לפני כ-15 שנים ורד דורון, אז בחורה בתחילת שנות העשרים, נזכרה שאביה אנס אותה מגיל 3 ועד גיל 11, כמה פעמים בשבוע. לטענתה, היא נזכרה באירועים בעקבות חלום שחלמה ובו היא האשימה את אביה במעשים. האב, בני שמואל, כיום בן 75, מכחיש את המעשים מכל וכל. ההגנה מדגישה את העובדה ששתי האחיות שישנו עם המתלוננת באותו חדר העידו שלא ראו דבר מעולם. גם האם לא ראתה דבר. התביעה מביאה טענות אחרות, כמו ראשית הודאה של בני שמואל במעשים בפני האחות הגדולה של המתלוננת, או סתירות בגרסאות שלו בנוגע לשימוש בקונדום, שלטענתה מוכיחות מעבר לכל ספק כי בני שמואל אשם.
אך העניין הרב שמעורר התיק הוא דווקא לא הצד הראייתי, אלא זה שנוגע לזיכרון: בפעם הראשונה דן בית המשפט בישראל בשתי אסכולות שנוגעות לעניין הזיכרון. התביעה הביאה מומחים שטענו כי הופעתו של זיכרון שהודחק, אפשרית, מוכחת מדעית, והתרחשה במקרה הזה. ההגנה הביאה מומחים שהציגו את האפשרות של היווצרות זיכרונות שווא. לטענתם הדבר הוכח במחקרים מדעיים, קיבל תוקף בבית המשפט האמריקאי, ומתאים גם למקרה הזה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו את עמדת התביעה והרשיעו את האב פה אחד, לאחר שהוא הורשע כבר פעמיים בבית המשפט המחוזי.
מאז ההרשעה הסיפור ממשיך לעורר גלים. מהצד המשפטי מומחים ממשיכים להתווכח על האפשרות להרשיע על בסיס זיכרון. גם בצד התקשורתי התעורר ויכוח: בעקבות חשיפה של חומרים מהסדרה ששודרו בכתבה של אילן לוקאץ' בערוץ 2, עלתה השאלה האם לתת למורשע באונס בתו זכות דיבור, ואם כן, איך לעשות את זה.
לפני שאמשיך ואדון בשאלה חשוב לי להדגיש שאני כותב אך ורק על הסדרה שיצרתי שתשודר בערוץ "יסדוקו", ולא על הכתבה של לוקאץ'.
השאלה אם ואיך להציג נאשמים ומורשעים ליוותה אותי במשך כל עשיית הסדרה "תיקים מהסניגוריה", מרגע שבחרתי להפנות את המצלמה לעבר הנאשמים. זה היה הרעיון המרכזי של הסדרה. לתעד את עורכי הדין מטעם הסניגוריה הציבורית בעבודתם מול מגוון נאשמים בפלילים שהם מייצגים. גיבורי הסדרה הם אנשים שלרוב עברו על החוק, חרגו מהנורמות, מהגבולות החברתיים, הוצאו או הוציאו את עצמם מהכלל. ועכשיו – הכלל שופט אותם.
בחרתי באנשים האלו כי חשבתי שהם כמעט ולא מוצגים בתקשורת הישראלית כבני אדם שלמים, מלאים, מורכבים. לרוב הם מוצגים בכותרות של מדורי הפלילים כ"דוקר", "שודד", "פדופיל". הטון של מדורי הפלילים הוא באופן טבעי טון מאשים, כזה שמזדהה עם הקורבן. זו גם הזווית שלקוראים קל להתחבר אליה. אנחנו הרי מפחדים מאותם עבריינים. אנחנו רוצים שהם ייתפסו, שהם ייענשו, שהם יהיו רחוקים מאתנו. מספיקה לנו תמונה שלהם חפויי ראש ועם אזיקים. אולי אנחנו פועלים מתוך אינסטינקט הישרדותי בריא שאומר: "הם לא רואים אותנו כבני אדם ופוגעים בנו, אז למה שנראה אותם כבני אדם?"
דווקא משום כך החלטתי לתת לנאשמים "זמן מסך". לא בשביל להצדיק אותם, אלא בשביל לבחון אותם כבני אדם. כי אם הם בני אדם, אפשר ללמוד גם מהם משהו: על פינות אפלות בנפש או על מצוקות חברתיות. רציתי למצוא מורכבות אנושית דווקא במקום שקשה לנו למצוא אותה. להפוך את הצלליות והדמויות המפוקסלות לאנשים עם הבעות פנים, ניואנסים, אינטונציה. ליצור קונטקסט מורכב ל"עבירה פלילית", מלבד הקונטקסט של הפחד והרתיעה שלנו. התיעוד כאן נעשה לא בשביל הנאשמים, אלא בשבילי ובשביל הצופים. למתוח את גבולות הידע שלנו, את ההיכרות שלנו עם המציאות. זו בעיניי שאיפה של כל יצירה.
השופטת בדימוס רוטלוי: "זו האדרה של פושעים"
*
בני שמואל הוא התיק הקשה ביותר בסדרה. האישום החמור ביותר. אחרי שהשגתי את הסכמתו להצטלם הייתי צריך להחליט אם לצלם אותו, אם לתת לו לדבר, ואם כן באיזה אופן. ידעתי שזאת תהיה הפעם הראשונה בישראל שגבר שהורשע בעבירת מין בתוך המשפחה מופיע בפנים גלויות בטלוויזיה.
המשיכה שלי לצלם את בני שמואל ברורה: עיסוק בטאבו המיני הבסיסי והמובהק ביותר בחברה האנושית, גילוי עריות, ההתגלגלות המדהימה של הסיפור, וההישג העיתונאי האולי-סנסציוני בהצגת אב שנאשם באונס בתו.
אבל דילמה אתית הקשתה עלי: מי שאיפשרה את החשיפה היא המתלוננת, ורד דורון. היא זו שביקשה וקיבלה הסרת צו איסור פרסום של בית משפט על פרטי האירוע. היא עשתה זאת בצעד חריג ובאומץ רב כדי להוות דוגמה לנפגעות עבירות מין. היא החליטה שלה, כנפגעת, אין במה להתבייש; ובד בבד חשפה גם שמו ואת קלונו של האב שהורשע באונס. אחרי ההרשעה בבית המשפט המחוזי היא סיפרה את סיפורה בתקשורת, בכתבת שער ב"7 ימים" ובערוץ 2. האם אני עושה שימוש לרעה בחשיפה שלקחה על עצמה המתלוננת? או בעצם עושה את חובתי כבמאי תיעודי ומשלים את החלקים החסרים מבחינה תקשורתית של הסיפור?
בתוך הסד הזה הייתי צריך להחליט אם ואיך להציג את בני שמואל. ידעתי שלא אוכל לספק תשובה לשאלה המטרידה אם בני שמואל זכאי או אשם. לפעמים לתקשורת ולאמנות אין יכולת לומר אמירה נחרצת. לפעמים התפקיד שלה צנוע יותר- להנגיש אנושיות, תמונה, פנים מלאות שרק המצלמה והבמאי יכולים להתבונן ולאתר אותן. להוסיף לדיון הציבורי את מה שבגלל מגבלות משפטיות והעדפות תקשורתיות כמעט ונשכח: בסיפור הזה יש עוד צד, יש עוד פנים, יש עוד אדם. אדם חף מפשע או אדם שאנס את בתו. אבל אדם – ולא צללית.
*
האם באמת אפשרי להראות במשך חצי שעה נאשם שטוען לחפותו מבלי לקחת צד בסיפור? אני מאמין שכן. כדי ליצור מצב כזה השתמשתי בכלים קולנועיים קונבנציונליים, שיש מי שיאמרו שהם תמימים, אבל בעיני הם אפקטיביים: אין בסדרה קריינות מנחה. אין מוסיקה שתדריך את הצופים עם מי להזדהות ובמי לחשוד. מבחינת התוכן, הטענות המרכזיות של שני הצדדים, התביעה וההגנה, מופיעות.
את עיקר העבודה והמחשבה הקדשתי לאמצעי הקולנועי העיקרי שהיה לי- הנאשם. הדמות של בני שמואל כפי שהיא מצטיירת בפרק, היא דמות שייקספירית, מורכבת, בלתי אפשרית לקידוד, כך לפחות ראיתי אותה וניסיתי לצייר אותה.
למשל, בני שמואל הוא דובר רהוט בצורה יוצאת דופן. הוא זועק את חפותו בלהט רב. הוא מטבל את דבריו בפנינים מן המקורות. לכושר הביטוי העז הזה יש אפקט מושך, מעורר הזדהות. עם זאת הוא גם יכול להיתפש כאדם שנמצא בשליטה, מחושב, אחד שמנסח את מסריו "יתר על מידה". בין שתי האפשרויות האלו הצופה שואל את עצמו איך ועל פי מה לשפוט.
גם המראה החיצוני של בני שמואל מתעתע: הוא נראה כמו לקוח קלאסי של הסניגוריה הציבורית. עם שקית פלסטיק קטנה, לובש את אותו הסווטשירט הירוק בכל השנתיים שבהן תועד. מול המראה "הפשוט" הזה שיכול לעורר אמפטיה, בני שמואל מציג איזו גבריות מתפרצת וחסרת בושה, עם חולצה מכופתרת שתמיד פתוחה, חושפת חזה, ושרשראות המקשטות את פלג גופו העליון.
"הכאב עצמו אינו יכול לשמש כראיה" – פרופ' אורן גזל אייל
בני שמואל. פריים מתוך "תיקים מהסנגוריה", באדיבות yes דוקו
כך גם כל השאר באיש הזה, אמביוולנטי, מושך ודוחה, מעורר הזדהות וחשד: מצד אחד הוא מגמגם ומתקשה בדיבור כשהוא עונה על טענות התביעה, ומצד שני קולו נשבר כאשר הוא מקריא את דבריו לפני הדיון וזועק "אני חף מפשע!". ההצצות שלו למצלמה, האם הן מצביעות על מודעות תקשורתית מתוחכמת או דווקא על התרגשות ורצון להעביר את זעקתו הכנה אל הצופים? ובעיקר המבט המסיים את הפרק, המבט של בני שמואל למצלמה. האם הוא חושב על מה שעשה ועכשיו נענש עליו, או על כך שמר גורלו בעולם?
דבר נוסף – לא הלכתי לצלם את שמואל בביתו, סצינות שבוודאי היו מחזקות את "הצד שלו", מאנישות אותו יותר והופכות אותו לאהוד על הצופים אולי, "בני בנעלי בית". שמרתי על המסגרת הנוקשה של הסדרה. ההיכרות עם הנאשמים כולה היא בתוך ההליך המשפטי, במשרדי עורכי הדין, בתאי המעצר ובמסדרונות בתי המשפט. אלה המקומות שבהם מתגלה אנושיותם של הנאשמים בסדרה זו, התפתלותם מול כתב האישום, ציפייתם לתוצאה מקלה, חרדתם מפני גזר הדין. זוהי נקודת המבט היחידה שאיפשרתי לי ולצופים להבין דרכה דברים.
*
את התוצאה ישפטו הצופים. יש עורכי דין בסנגוריה הציבורית שאמרו שכשלתי בניסיון לאזן, ושהפרק דווקא מפליל את בני שמואל. יש כאלו בתביעה שחושבים שהדברים הפוכים. התגובה המעניינת ביותר שקיבלתי היתה של עורך דין שמייצג נפגעות של עבירות מין. הוא טען שאפילו שלדעתו הפרק מצדד בסופו של דבר בבני שמואל, עדיין טוב שישודר, כדי שנפגעות עבירות מין יראו שגם סיפור ארוך וקשה כזה מגיע לכדי הרשעה.
אני מקווה שבפרק "משפחה" שבתוכו מופיע התיק של בני שמואל, הצלחתי ליצור הרחבה קטנה אך משמעותית של היכרות הקהל עם נושא גילוי העריות. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אונס בתוך המשפחה? גם על הנאשם ועל המורשע.
מויש גולדברג הוא במאי הסדרה "תיקים מהסנגוריה" שתשודר החל מ-22 באוקטובר בשעה 21:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD