אחר צהריים אביבי של שבת. אנשים בבגדי ים ומגבות חוצים את רחוב הירקון לשדרות נורדאו, מנסים שלא ללטוש עיניים לתהלוכה המשונה שחוצה מולם. פעם אנחנו היינו האנשים האלה – בגד ים, מגבת, כפכפים ו"איפה לשים את המפתח? למה אין כיסים לבגד ים?" – אנשים מאושרים שלא יודעים שהם כאלה. היום, עלינו, האנשים הלא יודעים שהם מאושרים, מביטים: בלונדה מבוגרת עם אצבע שבורה ושני פלסטרים גדולים שמכסים סנטר ואוזן, ועם סוודר כי גם ב-25 מעלות קר לה. בלונדה דומה אבל קטנה ועצבנית, עם עווית של "תכף אני חוטפת התקף אולקוס ואם עוד מישהו בבגד ים מעז להסתכל בנו יותר מחצי דקה אני שוברת לו את העצמות", ועם צעיף קטן על הצוואר כי פסיכוזת הקור לא קפצה דור. גבר גדול ומודאג שזה עתה סיים להנחית את כיסא הגלגלים מקומה ראשונה לקומת קרקע ושהשתיים הבלונדות סוגדות לו מרוב הכרת תודה (אבל בשקט לעת עתה), משקיף על המשך הרחוב, לחוץ, מחפש בעיניו את האוטו אבל כבר מבין שהנ"ל נגרר ותכף יפרוץ בסבב טלפונים לברר לאיזה חניון. מלוכסנת עליצה לבושה בכל צבע אפשרי ובחיוך הנצחי, וגיסהּ הרציני שזה מקרוב בא, עוד לא מצא את מקומו בכוח אבל ממש משתדל. כולם ביחד, מי פיזית, ומי מנטלית, דוחפים קדימה בהתרגשות כיסא גלגלים לכיוון פסגתו של גן העצמאות – לים. הולכים לראות את הים אחרי חודשים של כלא ביתי. ואיפה החבר הטוב והאהוב פליני כשצריך אותו? אמנם איטלקים אנחנו לא, לצערנו, ועדיין באפשרותנו לספק לו כרגע אוקיינוס של חומרים.

                                          *

הכל התחיל שבוע קודם לכן כשאמא שלי התקשרה ושאלה אם אני זוכרת שלאבא יש יום הולדת. או-מה? בטח זוכרת. במשפחה כל כך קטנה וכל כך חובבת חגיגות זוכרים ימי הולדת. נקודה. אין שחרורים ואין הנחות. אז זכרתי, כן, אבל הגבתי כמו שאני מגיבה עכשיו כמעט על כל שאלה שלה, משהו כמו "לא, שכחי מזה". קצר וחד. רק לאחרונה קלטתי שזאת נהייתה התגובה האינסטינקטיבית שלי כמעט לכל שאלה.

"מאיה, את יכולה לברר אם אפשר להשיג לו פה את התרופה ההיא שחסרה בקופה?"

"לא!"

"תגידי, יש לך רעיון אולי עם מי אני יכולה לדבר או שיכול לעזור עם הסיבוך הזה בביטוח הלאומי?"

"לא!"

"מייקה, מה השעה?"

"לא!!!!"

אני לא עונה ככה בכוונה, בחיי, זה רק שהכל עכשיו גדול עלי והנטייה המגוחכת שלי לְכֵנוּת גוררת תגובה כנה: האם אני יודעת איך משיגים תרופה, שאנחנו יודעות שחסרה, בתוך המחלקה הכי עמוסה בבית חולים? לא, אין לי מושג איך עושים כזה דבר, אני הרי לא מפה. והאם יש לי רעיון איך עוקפים את ההתעללויות המטורפות של ביטוח לאומי? גם לא. שונאת אותם מראש, מיואשת מהם תדיר, ביורוקרטיה זה לא אני, אני תסריטאית בכלל, כותבת, מסתדרת היטב ביני לביני ופחות עם העולם המוסדי הזה שבחוץ. ויום הולדת לאדם שנמצא אבל כבר לא, בא לי לחגוג? לא. פור פאק סייק, איך חוגגים כזה דבר? מה יש פה לחגוג? ובשביל מי חוגגים? בשבילנו? בשבילו? איפה לעזאזל הפרוטוקולים של המצב הזה? למה אין ספר חוקים? איפה המבוגר האחראי? שמישהו יקרא לו בבקשה! כן, אני אמתין למרות שכבר מה זה מאוחר…

יאמר לזכותי שתכף אחרי שאני מטיחה בה את ה"לא" האכזרי שלי והיא משחררת, המוח שלי מתחיל לטחון, ובדרך כלל אני אפילו מצליחה לספק פתרונות ולגלות אסרטיביות חדשה ומשונה, זה לא מרגיע את אשמתי הקבועה אבל פותר בעיות – בהחלט כן.

וככה אחרי שאמרתי לה שכן, אני זוכרת שלאבא יש יום הולדת אבל שאין שום מצב שאני חוגגת את היום הזה, התחלתי לקדוח לתוך עצמי. בניגוד לשאלות הפרקטיות האחרות השאלה הזאת לחצה גם על כל המקומות הכואבים, כמו עוגב שדופקים על כל המקשים שלו בבת אחת, וחטפתי צברחת שאין לה קצה, כך שאת יום ההולדת שלו ביליתי בדכדוך שהלך והעמיק וחפירה אין סופית שמנסה, שוב, להמציא לנו התנהלות שתהלום את חיינו שמשתדלים לשמור על אלגנטיות כלשהי, זנבות של כבוד עצמי, גם בתוך הסחי.

קודם כל, חשבתי לעצמי, שכן, אם לחגוג אז בשבילו, ואחר כך ניסיתי להבין מה בין האופציות הכה לא קיימות אפשר ליישם ואיך. עוגות הרי כבר לא, ואלכוהול לא, וספרים לא ובילויים גם, ומה הוא קולט ומה לא כבר הרבה זמן שאין לי באמת מושג, רק ניחושים, ולנחש אני לא רוצה כי הזמן… אין זמן… ותוך כדי חפירתי זו המתארכת ירד לי האסימון שאנחנו כל כך משובללות בתוך עצמנו ובתוך ההרגלים והאין אפשרויות של שתיים עייפות ומעטות, שכבר תקופה לא בחנו מחדש את האפשרות של יציאה החוצה.

מאז הסתיו והאשפוז הוא והרחוב כבר לא. תקופה ארוכה היה עלה נידף והחורף הכמעט לא מורגש עבורנו הבהיל אותנו עבורו, שלא לדבר על המדרגות שגם כבר לא, והקושי הטכני שבהורדת כיסא גלגלים קומה. אמנם רק קומה אבל פיזיות מעולם לא היתה הצד החזק שלנו… וים… הוא כל כך אהב את הים, האיש ששחה כל יום אל מעבר לשוברי הגלים, שחזר ואמר שכשיידע שהסוף קרב, בימים שלא באמת העלנו בדעתנו סוף שהכרה קלושה בצדו, ייכנס לים וישחה וישחה וישחה עד שיאבד את כוחותיו ויטבע. כך אמר וכך כתב. וזה כבר לא יקרה הרי, אבל הים….

אז רקמתי תוכנית, הרמתי טלפון לאיש יקר וחזק שידעתי שיזוהה ושלא יעורר בו חשש ובארבע וחצי בשבת התייצבנו – סיירת מייקה מוכנה לפעולה.

ההתרגשות באי הקטן שבצפון העיר לא ידעה גבולות. אדרלין ביטלה את חופשתה ורצה להתלבש "חגיגי", אמא שלי העמיסה עוד סוודר ולמרות חבישות שנחבשה בהן בזכות ולא בחסד הודיעה שהיא לטיול הזה מגיעה, ואבא שלי אפילו חייך כשהודעתי לו, בטון חרד של זאת שהכל גדול עליה ובכל זאת מתעקשת, שבאנו לקחת אותו לים.

                                      *

השמש כבר התחילה את מסעה לכיוון הים, המתרחצים שעוד נותרו על החוף נהפכו לאטם לצלליות קטנות ושחורות. שני אנשים מהצד האחר של העולם מיקמו את הכיסא בזווית שחלקה ים וחלקה שביל מוקף קני סוף עדינים, ובזהירות מרגשת הקימו את אבא שלי כדי שיצעד את הכמה צעדים הקבועים שלו, הפעם באוויר הפתוח. האולקוס המדומיין שלי עדיין איים להתפרץ, אני לחוצה-תחת כשאני נאלצת להפיק והדבר היחיד שמרגיע אותי זה הומור, שחור אם אפשר, בלי סוכר. אז הוריתי לאמא שלי, שגם ככה נראתה פצועה קשה עם החבישות המוגזמות שעליה, להתיישב בכיסא בינתיים כדי שנתאמן על המשך החיים, וגיסי לשעבר ולנצח, שאוחז בלב אקסטרה לארג', דחף אותה בעודה מצחקקת, במעלה השביל, מטרים ספורים מאחורי אבא שלי שעשה מאמצי על בזרועות האנשים האלה הזרים והקרובים, ללכת את ההליכה שפעם היתה כל כך מובנת מאליה, מול הים האהוב.

אף אחד מאתנו לא לבש בגד ים, עם או בלי כיסים, ולמתבונן מהצד לבטח נראינו, על געיות הצחוק שלנו, לגמרי מחופפים, אבל לכמה רגעים היינו שוב ממש מאושרים.

"אור שמש על החוף", ציור שמן על קנבס של וינסלו הומר, 1890