במוצאי שבת ה-19.7 נערכה הפגנת שמאל בחיפה בדרישה להפסיק את ההתקפות על עזה ולהגיע להסדר מדיני. בימים שקדמו להפגנה קראו דפי האינטרנט של ברוך מרזל, האריות של הצל, הימין מפגין או איתמר בן גביר להתארגן מול ה"בוגדים" ולהתייצב ל"צו 8". במקביל גינו רדיו חיפה וראש העירייה יונה יהב את הפגנת השמאל המתארגנת.
האירוע הפך במהירות לחוויה קשה עבור השמאל החיפאי, שמורכב על פי רוב מפעילים שמכירים שנים רבות ושנפגשים שוב ושוב בהפגנות קטנות כדי למחות על עוד מהלך התקפי של ממשלה כזו או אחרת. ההפגנה, שאליה הגיעו כ-2000 נשים וגברים ושהיתה אלימה במיוחד, הותירה רבים במצב של הלם.
לא מעט נכתב כבר על התארגנות הימין ועל הרכב הפעילים. ההסברים נעו בין העדתי למעמדי. אלא שהפגנת הימין בחיפה דילגה מעל כל קלישאות הניתוח. המפגינים הגיעו מאזורים שונים בעיר, הם היו שכנים, חברים לעבודה או הורים באותו בית ספר כמו המפגינים מן העבר השני. הם לא היו שוליים חברתיים ולא תבעו זכויות למדוכאים. הם הגנו על פריבילגיות ולמעשה הם ביטאו יותר מהכל ובאופן מושלם את הדרך בה הופנמה הסיסמא "אין אזרחות בלי נאמנות".
ההפגנה היתה מבהילה גם בגלל האלימות, אבל אולי בעיקר בגלל שהיא הגיעה מלב המיינסטרים העירוני תוך שהיא נתמכת בצורה עקיפה או ישירה על ידי הממסד העירוני, ומאורגנת בשיטות הגיוס והפעולה שלה. באופן שאולי משקף את המציאות המורכבת בחיפה יותר מכל, עמדו משני צידי המתרס בהפגנה זו שני סגני ראשי עיר – האחד, שי אבוחצירה, שהצטרף להפגנת הימין על פי עדותו על מנת לתמוך בצה"ל ובממשלת ישראל בזמן חירום, והשני, ד"ר סוהיל אסעד. אסעד, רופא משפחה במקצועו, הגיע להפגנה עם בנו בן ה-29. עוד לפני שהגיעו למקום התכנסות ההפגנה הם הוקפו במפגיני ימין אלימים. הבן הוכה בפניו, משקפיו נופצו וזגוגיות משקפיו פצעו את האזור סביב עיניו. ד"ר אסעד חטף אגרוף חזק אל הלסת ומכות נוספות שגרמו לו לדמם. שלושה חיפאים יהודים צעירים, שתי בחורות ובחור שעברו באזור, ניסו לחלצם. לבסוף התפזרו התוקפים, לאחר שראו שוטרים מתקרבים.
אחת מהאבנים שנזרקו אל עבר המפגינים. צילום: חולוד חאמיס
ביום חמישי האחרון (7.8.14) התקיים ברחבת בי"ס "ליאו בק" כנס חירום ערבי יהודי בעקבות הארועים ובו השתתפו כ-200 איש. היוזמה לכנס עלתה לאחר שפעילות ופעילים חיפאיים מארגונים כמו "שותפות שראקה" ו"אשה לאשה" חשו כי האירוע מסמן שינוי מהותי בכללי המשחק של המרחב הציבורי בחיפה ובישראל.
"משהו רע קורה בעיר שלנו", נכתב בהזמנה לכנס, "על רקע המלחמה בעזה, מנשבות בחיפה רוחות של גזענות והסתה, המרחיקות את העיר מהחזון של עיר משותפת, שוויונית ושוחרת שלום. בשבועות האחרונים היינו עדים לשימוש באלימות, לאמירות גזעניות, להחרמת עסקים, לפיטורי עובדים על רקע עמדותיהם. ערכים דוגמת חופש הביטוי נמצאים תחת מתקפה, וישנה אווירה של היעדר לגיטימציה כלפי מי שמבקשים להשמיע ביקורת".
שהירה שלבי, פעילה פמיניסטית פוליטית, חברת סגל במרכז מנדל למנהיגות חינוכית בצפון וממארגני הכנס, סיפרה שלא הגיעה להפגנה ב-19.7 כי היתה עייפה מדי לאחר שבועיים של מחאות רצופות. "אחרי שראיתי לקראת השעה 23:00 בלילה שישנם מפגינים רבים לכודים ומכותרים על ידי מפגיני ימין יצאתי עם עלי, בן זוגי, למרכז הכרמל כדי לנסות לחלץ אנשים. הגענו מכיוון דרך הים לכבאביר, וראינו אינספור קבוצות של פעילי ימין מכוסי דגלים בכל סימטה ורחוב, מחפשים אנשים. היתה לי תחושה שאני נמצאת בפרק המשך לסרט בכיכובו של וויל סמית – I am legend, שיש מגיפה שמתפשטת באזור מסויים ואנשים הופכים למפלצות בצורה של שלד, וכל מפלצת כזו אוכלת את האנשים הרגילים. החוויה היתה של המון פחד. לאנשים היה רצח בעיניים. ביום שני, כשהיתה שביתה בחברה הערבית נסעתי להפגנה בנצרת. היו שם המון שוטרים אזרחיים ושוטרי משמר הגבול שזרקו גז מדמיע על המפגינים והשפריצו עליהם מים בעוצמה רבה, עד שכיתרו אותנו בשתי נקודות שאי אפשר היה לברוח מהם. היו המון אנשים מבוגרים, אנשים עם ילדים קטנים שלא תכננו להיקלע למצב כזה, שניסו לברוח ולא הצליחו. אבל אפילו אז לא הרגשתי את אותו פחד שהרגשתי במרכז הכרמל. זמן קצר לאחר מכן ירדתי ברחוב המוסכים בנצרת, היו שם כ-500 שוטרים וכ-300 צעירים מפגינים, כל קבוצה התפזרה לביתה בנחת, כשברור לכולם שההפגנה הסתיימה. לעומת זאת, מפגיני הימין לא הסכימו להתפזר לאחר פיזור ההפגנה. כאילו הם לא קיבלו את חוקי המשחק שבו שני צדדים מתפזרים בתום האירוע וחוזרים לשגרה. להם היתה משימה אחרת לבצע, שלא היתה קשורה למרחב של ההפגנה. בתקופה האחרונה אני לא מרשה לבת שלי להגיע למרכז הכרמל, מדריכה אותה לצמצם למינימום את שיחות הטלפון שלה בערבית כשהיא מחוץ לבית. אני פשוט מפחדת".
שותפה אחרת בארגון כנס החירום, רולא דיב, מנהלת "שותפות-שראקה", מספרת כי נפגעה בראשה מאבן שהושלכה על ידי אחד ממפגיני הימין. לאחר ההפגנה כתבה לחברתה: "אני כותבת לך לאחר שנרגעתי מההפגנה שהיתה במוצ"ש בחיפה במרכז הכרמל. זה היה אירוע טראומטי מבחינה פוליטית ובהחלט מפחיד מאוד באופן אישי… באותו לילה הבנתי שישראל שינתה פנים. האנשים מפחדים. והימין הקיצוני משתולל. השמאל, שוחרי השלום והדמוקרטיה הובסו באותו לילה. הפשיסטים ניצחו, הם ניצחו את המאבקים שניהלנו לאורך עשרות שנים למען שיוויון , כבוד וזכויות דמוקרטיות בסיסיות… על אף תחושות הייאוש והפחד המכרסמות בנפשי, ברוחי ואף בגופי הבטחתי לעצמי שאמשיך לפעול ללא לאות בכל דרך אפשרית ליצור כאן עתיד יותר שוויוני, צודק ונקי מגזענות. לא נותר לנו הרבה זמן להציל את העתיד הזה."
דוברי הכנס הדגישו ששיתוף הפעולה לו הם מצפים אינו מהסוג אותו כינה ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסאווה ואחד המארגנים, שיתוף בין "סוס ורוכבו", אלא שיתוף פעולה הנובע ממחויבות עמוקה לשיוויון ולקידום חברה משותפת. במהלך הכנס נחלקו משתתפיו ל-10 קבוצות עבודה שעניינן עבודה קונקרטית מול הרשויות (עירייה ומשטרה), חינוך, תרבות עירונית, ניהול קונפליקטים ותקשורת. בכל קבוצה הנחו בשיתוף מנחה ערבי/ה ומנחה יהודי/ה. הרצינות בה לקחו המשתתפים את עבודת תכנון הפעולה העתידית ניכרה הן באופן בו התנהלו הדיונים והן בעובדה שרבים התחלקו לקבוצות על פי תחומי עיסוקם. כך למשל, סלווה נקארה, המנהלת האמנותית של תיאטרון אל מידאן, אורלי נתן, מיוזמות פסטיבל הסיפור החיפאי וזוהר אפרון, אוצרת במוזיאון העיר, היו שותפות בקבוצת הדיון שעסקה בתרבות. בקבוצת החינוך ניתן היה למצוא מורות, מורים ומנהלי בתי ספר, ואנשי חינוך בלתי פורמלי. בהתאם לכך תוך זמן קצר העלו הקבוצות הצעות קונקרטיות לפעולה. בקבוצות היה תחושה ברורה שהאחריות על החברה האזרחית מוטלת עתה על האזרחים, משום שהגזענות היום מגיעה מן הממסד.
אחד המשתתפים בקבוצה שעסקה בקונפליקטים, יהודי חרדי, טען שמושגי השמאל והימין אינם רלוונטייים עוד וכי יש לחשוב על הדברים בדרך חדשה. למשל, לעודד את הדיאלוג הבין-דתי בעיר ולחזק, גם באמצעותו, את שיתופי הפעולה. למעשה בקבוצה זו השתתפו גם חברי אם תרצו שביקשו להמשיך את הדיאלוג.
בקבוצת הדיאלוג דיווח אחד המשתתפים שעובדת במשרדו התרעמה על כך שהעובדים הזמינו פלאפל לארוחת צהריים כי "זה פלאפל של ערבים וצריך להחרים אותם". ואכן בעלי העסקים הערבים בחיפה כבר מרגישים את תחושת החרם, בחנויות ובמסעדות.
רעיונות נוספים שעלו נגעו לאופן מימוש מימד השיוויון בעיר והועלו הצעות כמו הקמת מועצה ציבורית לקידום העיר המשותפת בחיפה בה ישתתפו ארגונים ויחידים במטרה להשתתף בניסוח מדיניות ולהטמיע ערכים וסדרי עדיפויות בפעילות המוסדית; תביעה לחקירה של אירועי ה-21.7 והאירועים שקדמו להם לצורך הפקת לקחים ובמידת האפשר העמדה לדין של האחראים למתקפה על המפגינים; הקמת צוות תגובות שיפעל ברשת למניעת הסתה ואלימות; הקמת אתר פרסום משותף לעסקים של ערבים ויהודים; פעולות נגד חרמות כלכליים ועוד.
דגש רב הושם סביב נושא חינוך וההסברה לילדים. נסרין מורקוס, אחת המנחות ומנהלת מתנ"ס חליסה, שכונה בעלת רוב ערבי בחיפה, סיפרה שאחד המשתתפים בקבוצה, תושב טבעון, סיפר שכשהוא הולך לבריכה בימים אלו הוא עוטף את עיתון הארץ בעיתון ישראל היום. עוד סיפרה מורקוס שהורים רבים התקשרו על מנת לבקש לבטל את ימי הבריכה של הקייטנות בחליסה על מנת שלא לחשוף את הילדים לגילויי הגזענות בבריכות באזורים יהודיים. בעקבות בקשות מרובות בוטלו שני ימי בריכה, ואילו היום השלישי הועבר לבריכה בכפר ערבי.
מירב בן נון, ממארגנות הכנס, דיווחה על החשש הכבד שהביעו נשות ואנשי החינוך בקבוצה לגבי היום הראשון ללימודים וההתמודדות מול תלמידים בעקבות אירועי הקיץ. בנוסף, הובע גם החשש שהאירועים לא יקבלו את תשומת הלב הראויה מהמורים, אם מתוך פחד להתמודד, ואם בשל מחסר בכלים. מורים רבים בקבוצה דיברו על אוירת השתקה, ועל תלונות של תלמידים להנהלה על התבטאויות מעודדות שיח דמוקרטי שנתפסו בעיניהן כפוליטיות ולא ראויות.
אחד המורים שהשתתפו בקבוצה זו ענה לחששות שהובעו בנוגע לאופן שבו הם יכולים לדבר עם תלמידים בכיתה. "למורים אסור להתעמת עם תלמידים", אמר המורה, "אין לראות בהם כניצבים משני עברי המתרס. כמורים עלינו לכבד את התלמידים ולאהוב אותם גם אם הדברים שהם אומרים מוציאים אותנו מדעתנו, ולחפש דרך ליצירת אופני דיבור אחרים בלי הטפות מוסר. פעם אמרתי לתלמידה: 'את גזענית'. הלכתי הביתה ולא יכולתי לישון. בפעם הבאה שפגשתי אותה ביקשתי להתנצל. 'על מה?', שאלה. עניתי: 'על זה שאמרתי שאת גזענית'. התלמידה חשבה ואז אמרה: 'אבל אני באמת גזענית'. אסור לנו לבוא עוינים ואסור לנו לפחד מתלמידים, אלא ליצור עימם דיאלוג עדין עם אהבה והתחשבות וקבלה והכלה. עלינו ליצור שיח אחר ולדבר אחרת, במקום להגיד להם איך לחשוב ומה לעשות".
ד"ר יאלי השש היא ממארגנות כנס החירום