הצהרות של ראשי ממשלה בעת שהם עולים לקברו של דוד בן גוריון כמידי שנה בביקור שנתי בנגב, חוזרות על עצמן כמו תקליט שבור. האם יש מאחורי המנטרה הזאת משהו ממשי? ראוי לבחון את הסוגיה הזו הקרויה "פיתוח הנגב". אין ממשלה או מוסד ציוני, כמו קק"ל או החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, שאינם עושים שימוש בביטוי לגיוס משאבים מהעולם היהודי, שעדיין מאמין ב"חזון" הזה. שכן הנגב הוא אחד המקומות הנתפשים בתודעה כ"ריקים" ופנויים והממשלה מציגה אותו כפרויקט דגל בכל פעם מחדש. הנגב אמנם "פנוי" אך עם זאת, יש ממנו הגירה שלילית של תושבים. אז מהו בדיוק פיתוח הנגב? מהן התוכניות העתידיות ההולכות ומתגבשות ביחס לנגב? האם הן צבאיות או אזרחיות?

בנגב חיים כ-650 אלף אנשים שמעולם לא עניינו את הממשלה אלא מן השפה אל החוץ, אולי כצורך אובססיבי לממש לכאורה את חזונו של בן גוריון שאמר כי "בנגב ייבחן העם בישראל". יש להודות שתושבי הנגב אינם מעניינים את הממשלות בישראל בצדק –  רק 8 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל מתגוררים בו, על פני שטח של 13 מיליון דונם – 60 אחוזים משטחה של מדינת ישראל בגבולותיה המוכרים ללא שטחי הכיבוש. 30 אחוזים מהתושבים הם ערבים בדואים.

אז כמה מנדטים כבר שווים תושבי הנגב? איזו תועלת פוליטית יכולה לצמוח מהם? רוב התושבים היהודים מבין תושבי הנגב מצויים ממילא בעמדה של המתנה לנוע למרכז הארץ, במידה שהדבר יתאפשר להם כלכלית. זכויות היתר המוענקות ליהודים בדמות דיור זול, שטחי קרקע גדולים, ישובים קטנים וסגורים, חוות בודדים וסבסוד גבוה לאנשי צבא שיעברו לנגב, כל מה שעשוי לפתות צעירים לבוא למדבר – לא מצליח להביא אנשים אל הנגב; ובמקרה הטוב מסייע לחלק מהחיים כאן לשפר את תנאי מגוריהם וחייהם. זה חשוב כי לא פשוט לחיות כאן. המדינה מציגה כל השנים תדמית כאילו שאיכפת לה מהנגב ומתושביו אבל הדבר לא ניכר בפעולות הממשלות השונות בנגב.

צילום: ורדית גולדנר

יש להודות שפרט לתעשיות כימיות או גרעיניות, מכרות (ראו את הדיון בפיתוח שדה בריר), בתי מלון לחוף ים המלח, מטמנות פסולת ביתית ורדיואקטיבית וגורמים מזהמים אחרים, וכמובן הצבא – אין מי או מה שיורד לנגב.

מאחר שהמפעל האזרחי של הממשלות השונות כשל, הרי שמבלי משים חדרה המיליטריזציה אל מחוזותינו אבל בשמות אזרחיים "עיר הבה"דים", "קריית המודיעין", "רמת בקע". המיליטריזציה של הנגב באה לידי ביטוי בעשרות הבסיסים הפזורים בנגב כיום; בהפיכת 60 אחוזים משטחי הנגב לשטחי אש –  כלומר שטחים שאינם פנויים ואינם נגישים בדרך כלל לציבור. כפי שאפשר לראות בתוכנית מטרופולין באר שבע, שטחי הצבא ילכו ויכבשו עוד שטחים בנגב. למשל אתרים עתירי שטח: רמת בקע של משרד הבטחון – אתר תעשיות ביטחוניות מול רמת חובב אשר בו עורכים ניסויים ביטחוניים שונים ואשר עבורו הופקעו כ-50 אלף דונם באמצע שנות ה-70; ושדה התעופה נבטים שעבורו הופקעו 80 אלף דונם תחילת שנות ה-80. מיותר לציין שכל השטחים הנרחבים הללו הופקעו מבדואים והפכו לשטחים צבאיים סגורים.

איפה עוד נראה שטחים צבאיים בעתיד הלא רחוק? עיר הבה"דים נפרשת על פני כ-2,500 דונם במסעף הנגב, מקום אסטרטגי סמוך לבאר שבע כ-20 ק"מ דרומית משם. בסיס ההדרכה של חיל השלישות אמור לעבור לשם עד סוף השנה הזאת. ה"עיר" תכיל עד 2018 כ-30 אלף חיילים אשר רובם ככולם ינועו בכל יום ראשון ברכבות ובאוטובוסים דרומה ויעלו ביום חמישי צפונה. כמה חיילים יישארו עם תום שירותם באזור? לא ברור, אך נסיון העבר מלמד כי לא רבים שרדו בנגב, למשל מהמפעלים הגדולים של בניית שדות התעופה בנגב או מפעלים צבאיים אחרים. אומרים לנו שהפעם זה שונה, אלא שכך אומרים בכל פעם. התחזיות הללו לא עמדו במשך עשרות שנים במבחן המציאות.

לשם המעבר לנגב זקוק הצבא ללוגיסטיקה מורכבת ודרכים רחבות, ועל כן כביש 6 יגיע עד לעיר הבה"דים וכך גם מתוכננות מסילות ברזל למקום. כביש 6 יגיע גם לדימונה ולתעשיות הגרעין הסמוכות לה או אף לאילת. בדרך ירמסו נופי טבע ייחודיים וכפרים בדואיים, ומאות בתים שייהרסו ישלמו את מחיר ההסעה המהירה מהמרכז ובעיקר על החזרה המהירה אל המרכז! מכירת הרעיון לציבור כפיתוח הנגב לטובת תושביו הוא שקרי. לנו כאן אין צורך אמיתי בכל מערכת הכבישים זוללת שטח זו.

"קריית מודיעין" תיבנה על שטח בעל חשיבות למטרופולין בהיקף של כ-5,000 דונם בצומת שוקת – מפגש של כביש 6 עם כביש 31 וכביש 60 במקום מרכזי וחיוני לפתוח בנגב. מה ההיגיון בפיתוח קריית מודיעין במקום כה מרכזי, מקום שהיה ראוי לפיתוח אזרחי? התשובה נעוצה בין היתר במרחק נסיעה קצר של שעה אחת מתל אביב, וברצון להגביל פיתוח של ישובים ערביים כמו לקיה וכפרים בלתי מוכרים כמו עואג'ן ואל מקימן ולפנות אותם ממקומם ההיסטורי, אך גם לתת לאוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב תחושה של מרחב צבאי שמפקח ושולט עליו, לא רחוק מהקו הירוק.

מדינת ישראל לא מסוגלת לפתח את הנגב לטובת כל תושביו ועל כן מפקירה את רובו הגדול לידי הצבא ומשרד הביטחון. היא אינה יכולה לאלץ אנשים לקבל את ההטבות השונות ולעבור אל הנגב, אבל היא יכולה לאלץ את הצבא לפעילות "ציונית" ומעבר לדרום, והצבא גם לא יוצא חסר מכיוון שמיליארדים ייכנסו לקופתו ממכירת השטחים של הבסיסים במרכז שעוברים לנגב.

הגיע הזמן לפתרונות אזרחיים, וכן, לכל תושביו של הנגב. אין צורך להוסיף מתקנים צבאיים, לפחות לא בצפון הנגב. אפשר להדרים ואפשר להסתפק בתשתיות הקיימות ולהימנע מפיתוח כאוטי ובלתי מבוקר של מתקנים זמניים. מה נעשה עם כל הפעילות הדורסנית והחמסנית הבלתי-הפיכה הזאת אם חלילה יפרוץ שלום?

חיה נח היא מנכ"לית הפורום לדו קיום בנגב לשיוויון אזרחי