זה היה הפוסט הזה שהזכיר לנו כמה קל לציבור לשכוח, וכמה נוח לממשלה הזו להשכיח. "בואו נפסיק להיות פראיירים ונוריד את אגרת הרישוי לרכב", כתב הגולש יובל כוכבי בפייסבוק בפוסט שהפך ויראלי, "עם אגרת הטלוויזיה זה עבד".

אז בפרפראזה על דבריו של בנימין נתניהו, אפשר לומר שהחלק הראשון לא יקרה והחלק השני לא נכון. הסיבה פשוטה: מעולם לא ביטלו את אגרת הטלוויזיה. למעשה, הרבה יותר אנשים משלמים אותה היום לעומת מספרם טרם ההודעה על ביטולה.

במארס 2014 התקיימה מסיבת עיתונאים של שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד בה הודיעו כי אגרת הטלוויזיה תבוטל בתוך שנה. הסיבה להודעה החגיגית הייתה צינית אך יעילה להפליא: היא נועדה להכשיר את לבבות הציבור להשמדתו של השידור הציבורי ולתמיכה במאמץ הממשלתי להביא לקריסתה של רשות השידור, כך שיוקם במקומה שידור ממשלתי שיהיה כפוף לחלוטין לגחמות הפוליטיקאים שנמצאים בשלטון ויהווה, לפחות מבחינת רבים מהם, לא יותר משופר שנועד לשרת אותם. עם תמיכה נלהבת מצד מרבית העיתונות הכלכלית, שם הוצג המהלך כ"חברתי", בשל התנגדות אידיאולוגית לעבודה מאורגנת ו/או לקיומו של שידור ציבורי, המיתוס תפס לו אחיזה: אגרת הטלוויזיה היא אם כל חטא, ויש לבטלה.

בדיוק לפני שנה, בספטמבר 2015 (ובאיחור של חצי שנה) העבירה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק שביטלה את התשלום הישיר של אגרת הטלוויזיה. במקביל, החלה הממשלה בהקמת תאגיד השידור החדש ("כאן") כדי לבצע את החלק השני בתוכנית. הבעיה המרכזית שנותרה, אפוא, היא השאלה מי ישלם את העלויות הדרושות כדי לקיים ערוץ טלוויזיה ממשלתי-ממלכתי ומספר תחנות רדיו. הרי אין יותר אגרה.

התשובה של האוצר הייתה פשוטה: האזרחים ישלמו.

בצעד שלא זכה לבולטות כמעט, החליט האוצר לייקר את אגרת רישוי הרכב, כדי לממן את אגרת רישוי הטלוויזיה ש"בוטלה". אם בעבר שילם כל משק בית עם טלוויזיה 356 שקלים בשנה כאגרת טלוויזיה וההוצאה הזאת נחסכה כביכול, מעתה התווסף לאגרת רישוי הרכב תשלום של 153 שקלים כאגרה עבור רשות השידור. זה אפילו מופיע באתר של משרד התחבורה כשזה ממורקר ומודגש (אבל נכון, מי מגיע לאתר הזה). כדי לוודא שהדלתא הדרושה תגיע (הרי עדיין יש כאן חיסכון של 200 שקלים) הועלתה במקביל גם אגרת הרכב הבסיסית בסכומים של 100-300 שקלים בשנת 2014, כך שבכל מקרה האזרחים משלמים בדיוק את אותו הסכום.

או שלא.

עד "ביטול" האגרה היו כמה קבוצות גדולות בישראל שהיו פטורות לחלוטין מתשלום. חרדים, למשל, לא שילמו את האגרה משום שלא היה בביתם מקלט טלוויזיה וכמותם כל אזרח שלא היה ברשותו מקלט (או שהיה ברשותו מקלט שהושבתה אצלו האפשרות לקלוט שידורים מבחוץ ופעל רק כמסך ל-DVD וכד'). גם רווקות ורווקים היו פטורים מתשלום מסיבות היסטוריות – ברשות השידור סברו שרק הרישום כזוג נשוי במשרד הפנים הוא אינדיקציה לכך שהגוזלים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם עזבו סוף סוף את הקן של ההורים, ורק אז הייתה מגיעה הדרישה לשלם את האגרה. בנוסף לכך, כל משק בית נדרש בתשלום אגרה אחת, כך שלא היה כפל תשלומים.

ועכשיו? עכשיו הציבור שקנה את הבלוף של "סוף האגרה" משלים את החלק השני של המשפט – ומשלם. ועוד איך משלם. כל כלי רכב שעובר טסט תורם 153 שקלים לאוצר המדינה עבור השידור הציבורי (ובקרוב, השידור הממשלתי). משק בית שמחזיק שתי מכוניות ישלם סכום זהה לאגרה ששילם בעבר רק מהתוספת הזאת, וסכום כמעט כפול אם מוסיפים את העלאת אגרת הרישוי הבסיסית, זו שהאוצר ביצע כדי לוודא שכל הסכום שנחסך מ"ביטול" האגרה יגיע אליו. גם משפחה חרדית שלא מחזיקה במקלט טלוויזיה אבל יש לה רכב משלמת אגרה, וכל רווק או רווקה עם טרנטה או טוסטוס משלמים אגרה. בכל פעם שכלי רכב כלשהו נכנס לטסט – האגרה משולמת, ולא רק שאזרחי ישראל כקבוצה לא משלמים פחות, אנחנו משלמים היום הרבה יותר.

אז מה היה לנו שם?

פוליטיקאים ציניים שסיפרו שהם מבטלים את האגרה כדי שהציבור ישמח כשהם עסוקים בלהרוג את השידור הציבורי; עיתונאים שלא הדגישו לציבור שהוא ימשיך לשלם (פשוט דרך הטסט במקום בתשלום ישיר) כי רצו להרוג את השידור הציבורי; ואזרחים שעוד לא הבינו שאגרת הרכב לא תרד. היא לא תרד כי לא רק שזה לא "עבד לנו עם האגרה" – היא לא תרד מפני שאגרת הרכב כיום היא האגרה.

ומה עם כספי האגרה החדשים, רציתם לשאול?

האם הם עוברים ממשרד התחבורה אל קופת השידור הציבורי החדש, כמו פעם, ומאפשרים קיומו של שידור ציבורי עצמאי? אז זהו, שלא. הם הולכים ישר לאוצר, והאוצר יעביר אותם על פי חוק ל"כאן". או, אם החוק ישונה, לשם. בשיטת הגבייה החדשה כספי האגרה הישנים יעזרו לממשלה לשלוט בשידור הציבורי, אבל על זה נדבר בפרק הבא..

התשובה לשאלה "היכן מסתתרת אגרת הטלוויזיה שלכם?"