אתם יכולים לשכוח אותי
מתחמם...

אתם יכולים לשכוח אותי

ידיעה נידחת של 36 מלה יצרה אפקט פרפר שהסתיים בפסיקה שנויה במחלוקת של בית הדין האירופי לצדק, שמאפשרת מחיקה מהרשת של פרקים אפלים, או אפילו סתם לא מחמיאים, מהביוגרפיה של אדם. על הגבול בין חופש הביטוי לזכות לפרטיות באינטרנט

איור: ניב תשבי

הוא היה ראש ארגון פשע שרצח ארבעה אנשים, חטף שלושה והיה מעורב בעשרות מעשי שוד. הוא נכנס ויצא מהכלא במשך השנים, והצליח לברוח לחופשי כמה פעמים, לא לפני שגרם למהומות בבית הסוהר שהסתיימו בהעברתו בין 36 מתקני כליאה שונים בתוך פחות מחמש שנים. באחת הפעמים עלה בראשו הרעיון לברוח באמצעות הידבקות בצהבת: הוא אכל ביצים מקולקלות, הזריק לעצמו שתן ושאף גז. מצבו הרפואי חייב את מנהלי הכלא להעביר אותו לבית החולים, משם לא התקשה לברוח שוב.

"רנאטו היפה", הבן הממזר שגדל להיות מאפיוזו והרוויח את כינויו ביושר בשל חיבתו לבגדי מעצבים, רכבי יוקרה ונשים מצודדות, הוא אחד מבין עשרות-אלפים שפנו בחודשים האחרונים לענקית החיפוש גוגל בבקשה להסיר מידע שלילי אודותיהם מתוצאות החיפוש. זאת לאחר שבית הדין האירופי לצדק (ECJ) קבע בחודש מאי האחרון כי לאנשים יש "הזכות להישכח" – היכולת להסיר מידע בעייתי מעברם ממנועי החיפוש ברשת. הממזר, אגב, הצליח שוב.

ראשית הסיפור בידיעה של 36 מלים בעיתון ספרדי. מריו קוסטחה גונזלס, תושב המדינה, התלונן ב-2010 לפני הסוכנות הספרדית להגנת המידע על כך שחיפוש שמו במנוע החיפוש של גוגל יעלה תוצאות מ-1998, בהן שמו נקשר למכירת נכס נדל"ן במסגרת הליכי עיקול בשל חובות לביטוח הלאומי. גונזלס, שמצבו הכלכלי השתפר מאז הפרסום, דרש מהסוכנות כי תפעל בשתי חזיתות: לחייב את העיתון להסיר או לשנות את האיזכור המביך, ושגוגל תידרש להסיר או להסתיר קישורים המפנים לידיעה בעיתון. לדבריו, חובותיו שולמו והליכי העיקול הסתיימו לפני כמה שנים, לכן מדובר במידע לא רלוונטי.

הבקשה התקבלה באופן חלקי: העיתון לא חויב להסיר את המידע, אך גוגל כן נדרשה לצנזרו. בסופו של דבר ההחלטה התגלגלה לפתחו של בית הדין האירופי לצדק, שקבע כי תושבי האיחוד האירופי רשאים לבקש ממנועי החיפוש, ובראשם גוגל, להסיר לינקים המפנים למידע לא רלוונטי או לא מדויק על אודותיהם, מהלך אשר מתבסס על התיקון האירופי מ-1995 בנוגע להגנה על מידע אישי. ההחלטה, חשוב להדגיש, חלה על תושבי האיחוד האירופי בלבד.


רנאטו היפה. צילום: ויקיפדיה

הספר עוד בספרייה

הפסיקה השנויה במחלוקת הציתה ויכוח בין המצדדים בחופש הביטוי, החוששים מטיוח בחסות החוק, לעומת אלו הסבורים שמדובר בצעד מבורך לכיוון שמירה על הזכות לפרטיות ברשת. בעיה אחת שעולה ממנה נובעת מהעובדה שמנועי החיפוש, קרי חברות פרטיות בעלות אינטרסים כלכליים, הן אלו שנאלצות להתמודד עם מבול הפניות – ולהכריע. "לא רצינו להגיע למצב הזה ואנחנו ממש לא אוהבים את הפסיקה הזאת", אומר בכיר בגוגל ישראל. "גם מנועי חיפוש אחרים לא רצו להיות במקום הזה. זה תפקידו של בית המשפט. הוכתבו לנו תנאים לא ברורים. אנחנו לא רוצים להיות אלה שמחליטים היכן נמצא האיזון בין זכות הציבור לדעת וחופש המידע; ובין הזכות להישכח".

הבכיר בענקית הטכנולוגיה, שבעצמו ביקש לשמור על אנונימיות, טען כי השמירה על שמם הטוב של הגולשים היא נר לרגלי החברה, אולם כלל לא בטוח שפסיקתו של בית הדין האירופי תסייע להם. "גם אם נסיר תוצאה כלשהי ממנוע החיפוש, הרי שהוא עדיין יהיה קיים. הדף עצמו, שבו פורסמו הדברים שהגולשים רוצים להסיר, ימשיך להיות באוויר. אפשר להגיד שזה כמו להסיר ספר מהקטלוג בספרייה – הוא עדיין יהיה על המדפים, אך יהיה מעט קשה יותר להגיע אליו".

לדבריו, הפסיקה מעורפלת ולא ברורה, וגם הדרכים ליישמה. "בעבר קיבלנו הרבה פניות להסרת מידע ונצמדנו ללשון החוק: הוצאת דיבה, תוכנות זדוניות, חומרים פדופיליים, פרסומים שבית המשפט קבע כי הם אינם חוקיים – את כל אלה הסרנו כשביקשו מאתנו. עתה בית המשפט האירופי קבע שיש להסיר מידע לא מדויק או לא רלוונטי. זה מאוד סובייקטיבי. לפעמים אנחנו אפילו לא יכולים לנמק מדוע קיבלנו או דחינו בקשות. בית המשפט לא קבע מנגנון ברור ואנחנו נאלצים לבדוק מקרה-מקרה", הוסיף.


הכל התחיל עם 36 מלים בעיתון ספרדי

תמחק פה, זה יופיע שם

אולם עם כל הדאגה לתאגיד הענק מקליפורניה, אפקט הפרפר הספרדי מעלה בעיות משמעותיות יותר. מלבד הכוח שניתן בידי חברות פרטיות להחליט בנושא, ישנה גם הסוגיה כיצד להכריע כאשר עבריינים מבקשים להסיר מידע על פשעים שביצעו. האם במקרים אלו אין זכות הציבור לדעת גוברת על הזכות לפרטיות?

"ההיסטוריה מחייבת שמירה על הידע, כולל דברים רעים", קובע עו"ד יהונתן קלינגר, היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות (ובין היתר גם היועץ המשפטי של "המקום הכי חם בגיהנום"). "האם לגנב יש זכות להישכח? האם לאנס יש זכות כזו? ודאי שלא. כחברה, יש לנו אינטרס לאפשר לאנשים להשתקם, אך יש גם צורך בשימור זיכרון קולקטיבי. לדוגמה: אם אנס השתקם, זה לא אומר שאני לא ארצה לדעת אם הוא גר לידי".

קלינגר מתאר מצב אבסורדי שבו החוק אוסר לפרסם את האמת. "החשש מפני מציאות אורווליאנית הוא מוגזם", מסייג העיתונאי וחוקר התקשורת הד"ר רפי מן, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "הפסיקה אינה בחזקת שינוי, אלא לכל היותר העצמה של ההתמודדות בין הזיכרון לשיכחה. זה עוד צעד אחד בניסיון להתמודד עם הדילמה המורכבת שמציבה הטכנולוגיה: בעשורים האחרונים יש מסורת של פסיקות באירופה אשר שמות דגש על שמירת פרטיות". לטענתו, "אין ספק שמול ניסיונות ההשכחה יהיו באינטרנט מספיק גורמים שיחפשו וימצאו דרכים לחשוף את מה שהוסתר – במישרין, בעקיפין וברמיזה".

דוגמה לכך סיפקה רשת בי-בי-סי, שפרסמה בחודש אוגוסט האחרון כי גוגל הודיעה לה על הסרת קישורים ל-12 ידיעות שפורסמו אצלה, ביניהן ידיעה על שלושה אנשים שנעצרו באירלנד עם ציוד להכנת פצצה וידיעה על אשה שנידונה לארבע שנות מאסר על הפעלת שירותי זנות. לצד פרסום קישורים לידיעות שהוסרו, נכתב כי הידיעות לא יופיעו רק כאשר מחפשים אחר ערך ספציפי, כלומר שמו של האדם שביקש להסיר את המידע, ורק כאשר מחפשים במנועי החיפוש "המקומיים". כך, חיפוש ב-Google.com, הדומיין האמריקאי, יעלה את התוצאות שבאירופה ביקשו להסיר. ויש גם מי שנלחם בדרך מקורית והתחייב להוסיף קישור לכל סיפור שמנועי החיפוש הורידו.

סטטוסים מסוכנים: הסטטוסים שהובילו לחדר החקירה


אתר המציג את כל הקישורים שהוסתרו מגוגל 

מיקור חוץ לגוגל

"ההחלטה הזאת תיכנס לספרי ההיסטוריה כאחת הטעויות הגדולות ביותר של בית המשפט", האשים ג'ולס פולונטסקי, מנהל קבוצת Future of Privacy Forum המתמחה בנושאי פרטיות, בראיון ל"ניו יורקר". לדבריו, "בית המשפט עושה מיקור חוץ לגוגל ונותן בידיה את האפשרות להחליט בכל מקרה לגופו אם לפרסם או לצנזר. זה פסול".

דברים אלו משקפים היטב את הבדלי התפישות בין אירופה לבין ארצות הברית: בעוד שבאירופה מצדדים בפרטיות, בצד השני של האוקיינוס מעלים על נס את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, הכולל את חופש הביטוי. ולא רק אלפי קילומטרים של ים מפרידים בין השתיים, אלא גם היסטוריה, מורשת ותרבות שנותנות את אותותיהן, גם בפסיקת הזכות להישכח. "שורשי החוק להגנת המידע מגיע מההיסטוריה המדממת של אירופה במאה ה-20", הסביר הפרופ' ויקטור מאייר-שונברגר, מחבר הספרDelete: The Virtue of Forgetting in the Digital Age"  ("מחיקה: סגולת השכחה בעידן הדיגיטלי"), באותו ראיון ל"ניו יורקר". "הקומוניסטים נלחמו בנאצים עם אידיאולוגיה המבוססת על הומניזם, בתקווה להביא לחברה צודקת יותר – זה נגמר באותו משטר טוטליטרי". לדבריו, אחרי נפילת הקומוניזם ב-1989, "היתה אמונה כי אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד – לא המדינה ולא אף חברה – שימלאו את תפקידם ויגנו על זכויות הפרט".

כך או אחרת, באירופה כבר יצאו למלחמה בגוגל. מאז החלו להיאסף הנתונים, אחרי תהליך הבקשה הרשמי ב-29 במאי, הוגשו לחברה כ-150 אלף בקשות להסרת חצי מיליון קישורים, באמצעות טופס פנייה מקוון, בהן גם של פושעים ופוליטיקאים. אבל אל תחשבו שגוגל תשכח אתכם כל כך בקלות: 58.2 אחוזים מהבקשות נדחו, לעומת 41.8 אחוזים שהתקבלו.

בדו"ח שקיפות שפרסמה ענקית הטכנולוגיה אפשר למצוא פרטים מעניינים על תהליך הבקשה. כך, למשל, אחוז ההסכמה להסרה הגבוה ביותר באירופה נרשם בפורטוגל, שם שלוש מכל ארבע בקשות אושרו על ידי גוגל (75.3 אחוזים), ואילו הצרפתים היו החרדים ביותר לפרטיותם והגישו חמישית מכלל הבקשות (29,140 בקשות). גוגל גם פתחה צוהר לבקשות עצמן ופרסמה כמה דוגמאות. בגרמניה, למשל, אחד המשתמשים ביקש שהחברה תסיר קרוב ל-50 קישורים אל מאמרים על אודות שיחה פרטית מביכה שנחשפה לציבור. הדפים הוסרו מתוצאות החיפוש של שמו. קורבן אונס במדינה שביקש להסיר קישור אל מאמר בעיתון העוסק באותו פשע נענה בחיוב. באיטליה, התקבלה בחיוב בקשתה של תושבת המדינה להסיר מאמר בן עשרות שנים לגבי רצח בעלה, שכלל את השם שלה. לעומת זאת, הן בשוויץ והן בבריטניה הוגשו בין היתר בקשות לצנזורה מצד פושעים פיננסיים אשר נדחו.

האתר המושפע ביותר מתהליך הבקשה הוא פייסבוק, עם 3,353 לינקים שמפנים לרשת החברתית והוסרו לאחר בקשות מצד הציבור (אם כי ניתן להגביל את הגישה לסריקה של גוגל על ידי ביקור קצר בהגדרות הפרטיות). במקום השלישי נמצא יו-טיוב עם 3,297 כתובות שמפנות אליו והוסרו. יתר האתרים המככבים ברשימה הם בעיקר מנועי חיפוש לאיתור אנשים ורשתות חברתיות מקומיות.

הדרישה ההולכת וגוברת מלמטה הובילה את גוגל להכריז על ועדה מייעצת שמתכנסת בימים אלו בבירות אירופה וצפויה להגיש את המלצותיה בחודש הבא. הוועדה, הכוללת בין היתר את מייסד ויקימדיה ג'יימי ויילס, העורכת הראשית לשעבר של העיתון הצרפתי "לה מונד" סילבי קאופמן, שרת המשפטים לשעבר של גרמניה סבינה לויטיסר-שנרברג ויו"ר גוגל אריק שמידט, אף פתוחה לציבור וניתן לצפות במפגשיה אונליין.

אולם אף שבגוגל טוענים כי "המומחים שהובאו הם עצמאיים, פועלים ללא תשלום ומקבלים חופש פעולה מוחלט", באירופה העלו סימני שאלה באשר למרחב הפעולה של חברי הוועדה, מחשש שירגיזו את מקבלי ההחלטות בענקית הטכנולוגיה. "הם רוצים להיראות כפתוחים ונגישים, אך גוגל למעשה בחרה בקפידה את חברי הוועדה, קבעה מי יהיה נוכח בקהל ואילו רשמים יצאו מהפגישות", מחתה איזבל פלק-פיירוטין, מנהלת הרשות הצרפתית לשמירה על הפרטיות, בראיון לסוכנות הידיעות רויטרס.


"רוצים להראות פתוחים ונגישים". המשתתפים בועדה המייעצת של גוגל

עפר שלח מבקש למחוק

ומה בישראל? בעת "צוק איתן" הגיש חבר הכנסת עפר שלח (יש עתיד) הצעת חוק המבקשת להחיל את פסיקת הזכות להישכח, בצורה זו או אחרת, גם כאן. בין חבריו למשכן הכנסת אפשר לחשוב על לא-מעט פוליטיקאים שוודאי היו שמחים להשמיט פרט או שניים מהביוגרפיה הווירטואלית שלהם. "הנושא עדיין בהתהוות ואנחנו עוקבים אחר הנעשה בזהירות", מסביר אותו גורם בגוגל, שמודה כי בין הפניות היו גם כאלה של אנשי ציבור בישראל.

"אריק שרון, בהיותו חבר כנסת ושר, נהג לשגר למערכות העיתונים תגובות והכחשות לידיעות מסוימות שנכתבו עליו, בצירוף הדרישה להקפיד על שמירת התיקון או ההכחשה בצמוד לידיעה המקורית בארכיון", מספר רפי מן כיצד הדברים עבדו טרם העידן הדיגיטלי. "הוא ידע כי מדי פעם נעשות 'כתבות ארכיון' שממחזרות גם מידע לא מדויק, ולכן רצה להבטיח שכאשר הכתב נשלח לארכיון להכין רקע על נושא מסוים, הוא לא יצטט אוטומטית מכתבות קודמות, אלא לנגד עיניו תהיה גם ההכחשה או התיקון".

החורים בפסיקת בית המשפט האירופי אינם מפחיתים מחשיבותה לעבר כינונה של חברה דיגיטלית בריאה יותר. בתוך השפע הווירטואלי יש מקום לסייגים ברורים יותר, כל שכן כאשר שמו הטוב של האדם נמדד קודם כל על פי תוצאות חיפוש במנוע של חברה מסחרית. דימוי הספרייה שהציעו בגוגל מטעה; ענקית הטכנולוגיה היא השילוש הכול-יכול של ספרייה, קטלוג וספרנית גם יחד. לכן, מוטב לראות את הפסיקה כלא יותר מפסי האטה בדרכים הווירטואליות המסוכנות. הדרך לצנזורה, מתברר, רצופה בכוונות טובות.

תגובות

Send this to a friend