גן נעול

בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט

משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך

השבוע נפתחה שנת הלימודים גם בחברון, העיר היחידה בגדה שבמרכזה התיישבו גם מתנחלים: כ-750 יהודים חיים בתוך אוכלוסייה המונה כ-175 אלף פלסטינים. מתוכם כמה עשרות אלפי פלסטינים ממש לצד אותם מתנחלים בתוך אזור H2, שנמצא תחת שליטה ישראלית: אזור העיר העתיקה ומערת המכפלה, שנהפך בחלקו לאזור סטרלי עבור הפלסטינים; או במלים אחרות – עיר רפאים.

זליכה מוּטאסֶבּ, גננת ופעילת זכויות אדם מתגוררת שם עם אמה, ברחוב השוהאדה, רחוב שהיה בעבר ציר מרכזי בחברון. הראיון אתה נערך דרך סורגי דלת הכניסה לביתה לאחר ששבה מיום עבודה בגן. כמו בכל בתי הפלסטינים באזור, הותקנה על מרפסת ביתה של מוטאסב רשת מגן מברזל בגלל פגיעות של מתנחלים, ולכן הבתים באזור הזה נראים כמו מכלאות. מין כלא עירוני. בדומה לשאר הבתים ברחוב גם בביתה של מוטאסב הולחמה דלת הכניסה לבית על ידי צה"ל כדי למנוע את יציאתם של התושבים אל הרחוב – והמצב הזה נותר כשהיה למרות החלטת בג"ץ ב-2007 לבטלו, עקב עתירת התושבים. כך, התושבים נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים כמו טיפוס על גגות או יצירת פתחים לבתי השכנים כדי לצאת מהבית מצדו האחורי.

כל זה הוביל לסיטואציה אבסורדית שבה המראיינת, אדם זר, יכולה לנוע בחופשיות ברחוב ולעמוד בפתח הבית בעוד שהמרואיינת, בעלת הבית תושבת הרחוב, אינה יכולה לצאת מפתחו, כמו ביקור של אסיר בתאו.

חזרה מיום עבודה. זליכה מוטאסב צילומים: דנה דירקטור

"כשלמדתי באוניברסיטת חברון, בתחילת שנות ה-80 הייתי הולכת במעלה ובמורד רחוב השוהאדה בדרך לאוניברסיטה, ולפעמים היו לי הרצאות בשעות יחסית מאוחרות בערב ובכל זאת יכולתי ללכת פה מבלי שאף אחד יעצור או יטריד אותי", נזכרת מוטאסב. "בתקופה הזאת היו פה כבר התנחלויות, אבל לא היו מחסומים ואף אחד לא הטריד אותנו. הבעיות החלו ב-1994, אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין", היא ממשיכה. "אני זוכרת שהלכתי ברחוב ונעצרתי אינספור פעמים גם על ידי מתנחלים וגם על ידי חיילים. לאחר מכן נפתחו הרבה מחסומים ברחוב שיצרו מגבלות תנועה וזאת רק כדי להפעיל לחץ שיגרום לנו לעזוב. מה כבר אתם רוצים מאשה שהולכת ברחוב? אני לא מעוררת חשד אז למה לעצור אותי? באותו הזמן גם יהודים התהלכו לידי ברחוב, אבל רק אותי עצרו. למה? רק כדי להכעיס אותי – כדי לגרום לי לעזוב".

ב-2003 נסגר רחוב השוהאדה לתנועת פלסטינים. וב- 2007 אחרי הדיון בבג"ץ "המינהל האזרחי נתן לתושבי הרחוב אישורים רשמיים למשך שנה. אז במשך שנה אחת יכולנו לצאת ולללכת ברחוב אבל עם הרבה קושי".

למה?

"כי המתנחלים הטרידו אותנו כל הזמן ולפעמים החיילים היו עוצרים אותנו ואומרים שאסור לנו ללכת ברחוב, למרות שהצגנו להם את האישורים. הם היו אומרים לנו שהאישור אינו חל על הרחוב הזה, למרות שכתוב בפירוש 'רחוב השוהאדה'. הם טענו ששם הרחוב הוא 'שיקגו', כך הצבא קורא לרחוב השוהאדה – 'רחוב שיקגו'. עד לפני שנתיים המשכתי לנסות לחדש את האישור דרך המיהל האזרחי אבל הם סירבו לכך 'מסיבות בטחוניות'".

אז איך את יוצאת מהבית?

"אני לא יכולה לצאת מהבית, כי דלת הכניסה הולחמה, אז יש לי דלת אחורית לבית שיוצאת לכיוון השוק. וזה דרך הבית של השכנים, לא הבית שלי. הבעלים הקודמים של הבית יצרו פתח אל תוך הבית של השכנים שלנו כדי שנוכל לצאת. לפני כן הם נאלצו לעלות על הגג ולקפוץ לגג של השכנים כדי לצאת דרך הבית שלהם. עכשיו יש דלת ואנחנו עוברות דרכם. בצד הזה אני יכולה להסתובב, אבל לא ברחוב השוהאדה".

לא מפסיקים לבכות

לא רחוק מביתה, בצדו האחורי, נמצא גן ילדים שאותו מנהלת מוטאסב. זהו גן פרטי בעלות 50 שקלים בחודש. סכום פעוט אך למרות זאת, לדבריה, הרבה משפחות לא מצליחות לעמוד בו ולכן היא מחפשת לו מקורות מימון חיצוניים. מוטאסב מספרת על ההתמודדות עם ילדים קטנים שיש להם בעיות פסיכולוגיות מורכבות. "הם כולם מגיעים מהחלק של העיר העתיקה ולכן הם סובלים מטראומה".

במה זה מתבטא?

"הם לא מסוגלים להתרכז והם לא מפסיקים לבכות. אפשר אולי להגיד שזה דבר נורמלי שילדים בוכים כשההורה שלהם משאיר אותם בגן. אבל, נגיד את אומרת לילד: 'אוקי חמוד, תשב עכשיו', ילדים בדרך כלל ישבו. אבל כשהילדים היפר-אקטיביים זה בלתי אפשרי".

לגלריית הצילומים המלאה – תקוות קטנות

סובלים מטראומה. ילדי הגן

איזה חיים יש להם?

"יש אצלי, לדוגמה, שני ילדים שמתגוררים בצמוד ל'בית הדסה', והמשפחה סובלת מתקיפות יומיומיות מצד מתנחלים. בנוסף לכך, האבא נעצר פעמים רבות ונלקח על ידי חיילים. וכל זה קורה רק כי הם מתגוררים היכן שהם מתגוררים. לפעמים המתנחלים תוקפים אותם, ובני המשפחה מנסים להגן על עצמם ואז החיילים יתערבו ויטפלו במשפחה – ולא במתנחלים שתקפו ראשונים. תדמייני לעצמך ילד שרואה את אביו נעצר על ידי חיילים. זו בעיה גדולה. ילד כזה כנראה שלא יהיה בריא בנפשו, יהיו לו בעיות, גם אם לא נרגיש בכך".

איך את מתמודדת עם זה?

"דרך משחק ושיחה אתם צפים דברים. אני משתדלת לדבר אתם בגובה העיניים. בתחילת השנה אני עובדת על בניית מערכת אמון ביני לבין הילדים. אני יושבת אתם על הרצפה ובאמצעות משחק ושיחה אני מנסה להבין ממה הם סובלים".

מוטאסב גם פעילה בכל הקשור למעצרים יומיומיים של ילדים בני 16-12, שלדבריה נתפסים בגלל זריקת אבנים וגם אפילו סתם בזמן שהלכו ברחוב. במקרה של מעצר היא יוצרת קשר המשטרה הפלסטינית כדי שזו תפעל מול צה"ל לשחרר את העצורים. בנוסף, היא יוצרת קשר עם הצלב האדום ועם משקיפים בינלאומיים שכותבים דוחות ומנהלים פגישות שבועיות עם הצד הישראלי והצד הפלסטיני ומעלים במסגרתם את התלונות שקיבלו במשך השבוע.

הם אומרים שזה מסיבות בטחוניות

בביתה הנוכחי גרה מטאסב כבר תשע שנים. היא עברה לכאן מבית הוריה שנמצא אף הוא באזור H2 בעקבות נישואים, אבל "הנישואים שלי לא החזיקו מעמד". מספרת מוטאסב בחיוך גדול. "אני בת מזל, כשגברים לא טובים – חייבים להיפטר מהם. וזה מה שעשיתי".

איך זה לגור פה מנקודת מבט של אשה?

"זה ממש לא קל עבור אשה לגור באזור הזה. ישנם לא מעט אתגרים – כאשר האתגר המרכזי הוא הכיבוש. חיילים פורצים לתוך הבית שלך, אל תוך המרחב הפרטי שלך. את יושבת לך בבטחה ובשלווה בביתך ואז פתאום נכנסים אל תוך הבית שלך חיילים. הם לא דופקים לך על הדלת או אומרים 'שלום, אנחנו רוצים להיכנס אליך הביתה בבקשה כדי לערוך חיפוש, או להשתמש בו כדי להגיע למקום אחר'. זה אתגר ממש גדול לנשים וזה מעורר בהן הרבה מתח וחרדות. לא כל אחד יכול להתמודד עם דבר כזה. אני אולי יכולה להבין במידה מסוימת למה הם רוצים להיכנס אל תוך הבית שלי".

למה?

"הם אומרים שזה מסיבות בטחוניות: 'אנחנו עורכים חיפוש מסיבות בטחוניות ועושים את העבודה שלנו'. אני יכולה להבין או למצוא תירוץ לזה. אבל נשים אחרות לא יבינו את זה ועלולות להיות מפוחדות. יש הרבה נשים שנכנסות להלם מהמצב הזה. זה מכניס אותן לטראומה. אשה היא מרכז הביטחון של הבית, ואם מרכז הביטחון הזה נשבר, זה אומר שכל המשפחה תישבר. וזה האתגר הגדול של אמהות ונשים שחיות בעיר העתיקה. להצליח להתמודד עם המצב, להצליח להגן על הילדים שלהן, להצליח לתת לילדים שלהן תקווה וכוח".

מוטאסב אכן עורכת בכל שנה סדנאות לאמהות וילדים "כדי לנסות להתגבר על הבעיות". היא מספרת: "הילדים חוזרים הביתה ומספרים לאמהות שלהם שחיילים עצרו אותם, או שערכו עליהם חיפוש. זה נורא לשמוע כל יום דברים כאלה מהילדים שלך. יש פה נוכחות קבועה של חיילים וזה עצוב לראות נשק בכל מקום, להרגיש מאוימים כל הזמן. לפעמים יש חיילים שסתם מכוונים את הרובים שלהם. תדמייני איך זה לחיות בסביבה כזו".

במשך השנים תושבים פלסטינים רבים שחייהם נהפכו לבלתי נסבלים עזבו את אזור H2 ונראה שאלו שנשארו הם כאלה שאינם מוכנים לוותר על ביתם או מעוטי יכולת, שמצבם כמובן הורע עם השנים. "המצב הכלכלי של רוב האנשים בעיר העתיקה ממש גרוע", אומרת מוטאסב, "רבים חיים מתחת לקו העוני. ההכנסה למשפחה פה היא בין 1,500-1,200 שקלים לחודש, אז איך הם יוכלו להסתדר עם סכום כזה כשיש להם נגיד שלושה ילדים? חמישה אנשים שחיים מ-1,200 שקל זה כלום".

לפחות במשך החודשיים האחרונים, כנראה בגלל המלחמה בעזה, מספרת מוטאסב, חלה ירידה במספר המעצרים. אלא שבמקביל חלה עלייה בהתנכלויות מצד נערים מתנחלים. "כמעט כל יום זורקים עלינו אבנים. לא רק על הבית שלי, על כל הבתים פה ברחוב".

מה את עושה כשזה קורה?

"כלום, מה אני יכולה לעשות?" כשהיא נשאלת אם שקלה אי פעם לעזוב את אזור H2 היא אומרת ש"לא. יש לי שורשים עמוקים באזור הזה. נולדתי בבית שאבא שלי נולד בו. אני מרגישה שאני צריכה להחזיר חזרה למקום שבו נולדתי וגדלתי וחייתי בו כל חיי, זו ההיסטוריה שלי וזה המקום שלי. זו סיבה מספיק גדולה וחזקה כדי לגרום לי להישאר פה".

יש לך תקווה שמשהו ישתנה?

"בוודאי, אני אף פעם לא מאבדת תקווה. זה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך. אני מנהלת גן, אז אם לא היתה בי תקווה לא הייתי יכולה לעזור לילדים".