חיים גורי סרב לקבל את פרס היצירה הציונית. חיים גורי הוא משורר, סופר, לוחם וציוני.
אבל הוא לא עורך דין.
במה שונה פרס היצירה הציונית מכל פרס תרבות אחר? מדוע (לדעתי) סירב גורי לפרס ציוני למרות שהוא מעיד על עצמו ככזה?
ישראליות זו לאומיות. תרבות ישראלית יכולה להתייחס להווי, לחברה, לאתוס.
ציונות היתה תרבות, היתה זהות, אך משהקמנו לנו מדינה (ותודה לך גם על זה, חיים) היא פסקה מלהיות זהות והפכה להיות אידאולוגיה: הכרה בזכותו של העם היהודי להיות ריבון בארצו. וזו אכן זכות חשובה אך זו אינה אלא זכות. ועל זכות אי אפשר לכתוב יצירות. על זכות כותבים כתב הגנה.
ממשלת ישראל הנוכחית לא רוצה משוררים, סופרים, כוריאוגרפים ואומנים. היא רוצה עורכי דין.
עורכי דין שיטענו שוב ושוב לזכותו של עם ישראל להיות ריבון בארצו. עוד ועוד כתבי הגנה. שיר על ההבטחה האלוהית שניתנה לאברהם, ציור המתאר את הזכות האוניברסלית להגדרה לאומית שתקפה גם לישראל. גבר בטייץ עושה גראן פלייה כדיי לסמל את זכותנו ההיסטורית שלא נקטעה אף בימי הממלוכים.
בועדות הכנסת, 67 שנים אחרי קום המדינה, לא ניתן לצפות היום בדיון על תקינת האחוז הראוי של חיידקי קולי צואתיים במוצרי חלב לייצוא מבלי שהוא יתחיל בנאום בדבר זכותנו על הארץ. ישנם חברי כנסת ומפלגות המעוניינות כי כל דיון פוליטי, פרקטי ככל הניתן, יסוב כולו על זכותנו על הארץ. זה קל, זה מסיר את הכורח הנוראי הזה להתמודד עם עובדות ולנהל דיון ענייני על ניהול המדינה, וזה כמובן מבטיח ניצחון בבחירות. אבל את האובססיה הזאת לא ניתן לשכפל גם לאומנות.
את זכותנו על הארץ הגשמנו. לטעון עליה צריך מול עמי העולם ולהלחם עבורה צריך מול עמי המזרח. אבל כדיי שאנו נוכל ליצור תרבות משותפת צריך להתקדם שלב. לעבור מזכות ללאומיות. מכתבי הגנה ליצירות. מעורכי דין לאומנים. משכר טרחה לפרסים. מציונות לישראליות.
