הגוף הפוליטי: מה קורה כשמנסים ללמד מקצב את ילדי אום אילחיר?

הילדים שלעולם לא ישחקו יחד

הפעם הראשונה שהגעתי לכפר הבדואי אום אילחיר בדרום הר חברון הייתה בפברואר 2026, עם קבוצה של מנהלי בתי ספר במסגרת הסמינר ״הארץ שמעבר להרים״. כפר קטן שבו מתגוררים כמאתיים עד שלוש מאות תושבים, בתנאי מחיה קשים ובתשתיות מים וחשמל רעועות.

באותה שבת שבה הגעתי אל הכפר לראשונה, זכור לי כיצד ירדנו מההסעה הממוזגת אל הדשא הסינתטי שהניחו התושבים על מנת ליצור מגרש כדורגל ארעי לצד המרכז הקהילתי הקטן. ואז, בהסבת מבט קלה אל הגבעה הניצבת במרחק מטרים בודדים משם, התנוססה ההתנחלות כרמל. מה שתפס אותי מהבטן היו שלושת הקרוואנים של המאחז שנבנו בלב הכפר ממש, ודרך העפר שפרצו המתנחלים כדי לייצר רצף בין ההתנחלות למאחז. כל שביל הגישה מסומן בדגלי ישראל על מוטות ברזל הנטועים באדמה בערך כל עשרה מטרים: לא ביטוי לגאווה לאומית, אלא פרקטיקה של סימון טריטוריה, פנסי כיבוש והפרדה שנועדו להרחיק את תושבי הכפר הפלסטיניים מהשביל.

בזמן ששמענו מאנשי המקום את הסיפור הקשה על הריגתו של עודה אל-הד'אלין על ידי ינון לוי, הילדים של הכפר שיחקו כדורגל על הדשא. לפתע ראיתי משפחה של מתנחלים צועדת על שביל הדגלים מכיוון המאחז, אל עבר שער ההתנחלות כרמל. היה זה בוקר שבת: האב נושא רובה בהצלב, האם, ושלושה ילדים צעירים. כולם בחולצות חג לבנות מגוהצות ונקיות. ילדי המתנחלים התרוצצו על השביל כמצופה מבני גילם, ובמרחק נגיעה מהם משחקים ילדי אום אילחיר על מגרש הכדורגל הארעי.

באותו בוקר התגלה מולי הפריים שלא יצא לי מהראש: הילדים במרחק מטרים ספורים, אך אני יודע שהם לעולם לא ישחקו אלו עם אלו. לא יחליפו מילה, לא יהנהנו זה לזה במבט שובבי. כאיש חינוך, מבחינתי זו התגלמות הטרגדיה האנושית. באותו רגע הבנתי שאין דרך להתנהל בעולם שפוי שבו ילדים הגרים בשכנות כה קרובה לא יכולים לשחק זה עם זה, ואין כל אפשרות לעורר תקווה כשהם מתעצבים לתוך תודעת כוח, הימנעות והבדלי מעמדות בלתי נתפסים.

חזרתי הביתה מהסמינר בתחושת מועקה עצומה. שאלתי עצמי שוב ושוב: איך אני יכול, כמנהל בית ספר לאמנויות כה מרכזי ומחנך מוזיקלי, לחנך על פי הערכים ההומניסטיים העולים ממעשה היצירה, כשבמקביל מתחוללת דה-הומניזציה שיטתית כל כך קרוב אליי? איך אני יכול לדבר על כוחה האנושי של האמנות ועוצמתה של המוזיקה כשאני יודע ששם בחוץ מתחוללת סופה? מה בעצם המשמעות של עבודתי החינוכית במצב שכזה?

הילדים במרחק מטרים ספורים, אך אני יודע שהם לעולם לא ישחקו אלו עם אלו

הבנתי שאין תכלית לפעולת החינוך המוזיקלי אם היא איננה מתגייסת בחזית הקשיים של החברה שלנו. אז מצאתי עצמי מפשיל שרוולים, והצטרפתי למיזם שהקימו פעילי זכויות אדם בכפר בעקבות מותו של עודה. מדובר במרכז העשרה שפועל מדי שבת בבוקר בכפר אום אילחיר ומקיים שיעורי תיאטרון, אמנות פלסטית, ג'ודו ומוזיקה. וכך נכנסתי ללמד שם.

היעשותו של ״הגוף הפוליטי״

בניגוד ליתר המורים במערך, אינני דובר ערבית מעבר לכמה מילים בודדות. הילדים אינם דוברים עברית בכלל. בשיעורי מוזיקה שאני מלמד בעברית אני משתמש לא מעט במלל – במתן הוראות ובהוראת שירים. כאן כל אלה לא היו רלוונטיים. הייתי חייב למצוא דרך לתקשר אך ורק באמצעות פעילות מוזיקלית. הגעתי עם חששות גדולים. גם עם יותר מעשרים שנות ניסיון כמורה למוזיקה, שאלתי את עצמי: איך זה בכלל יכול לעבוד? איך אחזיק שיעור שלם בלי מילים? מילא עם בני הארבע, החמש והשש, אך מה עם הקבוצה של בני העשר, האחת-עשרה והשתים-עשרה?

והפלא ופלא – זה עבד נפלא. אני יודע היטב שלא רק בזכות הניסיון או הכישרון שלי, אלא בראש ובראשונה בזכות הכמיהה של הילדים והילדות לחוות פעילות שכזו. חשתי באופן הכי מובהק שבמקומות שבהם צלם האנוש אינו מובן מאליו, פעילות שפוגשת את בסיס האנושיות יכולה כנראה לעבוד היטב. התמקדתי בעיקר במרכיבים הקצביים. לא נדרש יותר מדי: הגוף, הקול, מקלות מקצב, מרקסים קטנים, ולפרק את המוזיקה למרכיביה הבסיסיים ביותר – להרגיש את הפעמה, פורטה ופיאנו, מהר ולאט, גבוה ונמוך, כוחו של השקט, פעילות עם הגוף ותנועה מרובה במרחב החדר. בספרייה הצנועה במרכז הקהילתי היו גם דרבוקות וכינורות שנרכשו עבורם על ידי ארגוני זכויות אדם. כשהילדים נטלו את הכלים והדגימו לי מיכולתם, התרגשתי מאהבתם למוזיקה, אך לבי נחמץ נוכח יכולת הוויסות הדלה והשליטה המינימלית שלהם בגופם.

התבוננתי בילדים וראיתי שהיכולת המוטורית שלהם מעוכבת מן היסוד, ושההיכרות שלהם עם דקויות גופם כנראה לא תורגלה מעולם. שיעור מוזיקה ריתמי מציב במרכזו את פיתוח הוויסות ותרגול התווך שבין הקצוות, וביני לבין עצמי תהיתי: איך פעילות כל כך בסיסית כמו הקשת פעמה, חזרה על מקצב או תנועות גוף פשוטות, הנעשות בקלות רבה בגני הילדים בתל אביב, היא אתגר כה גדול עבורם? ההבנה חלחלה לאט: לפניי חבורה של ילדים שובי לב וחפצי חיים, שפשוט לא זכו לתרגל את גופם כמו ילדים ששפר עליהם גורלם. מסתבר ש״הגוף הפוליטי״ הוא סוג של הביטוס הנרכש כבר בילדות המוקדמת. מי שחי תחת חרדה ודריכות מתמדת, גופו לומד הישרדות ופשטות, לא עידון ומורכבות.

אז אין ברירה, מתחילים מבראשית: TA-TA-TATE-TA. זהו מקצב כה בסיסי, אך מסתבר שלחזור אחריו כאן דורש ריכוז, כוונון, תשומת לב והרבה כוחות נפש. זה לא היה פשוט, אך הם היו איתי וההתעקשות שלהם כבשה אותי. הם הביטו בי בעיניים כלות, וידעתי באותו רגע שיש לי כאן אתגר פדגוגי אמיתי – להקנות הרגלים של מוטוריקה עדינה ומיומנויות מוזיקליות לילדים שלא תרגלו זאת מעולם.

מי שחי תחת חרדה ודריכות מתמדת, גופו לומד הישרדות ופשטות, לא עידון ומורכבות

הכביש המוטרף של ממלכת ההפרדה

הנסיעות בשבתות לכפר הפכו לחלק מחיי, אך לחלוטין לא התרגלתי אליהן. כדי להגיע לאום אילחיר עלי להיכנס לשטחי הגדה מאזור ירושלים, לחצות את מחסום המנהרות, ולנסוע דרומה על כביש 60, לעבור את בית ג'אלא, אל-ח'אדר, גוש עציון, אפרת, חברון, ולהמשיך אל האזור שעוטף את יטה.

הנסיעה לבדי במכונית מפגישה אותי עם טירוף הגדה. כל כמה קילומטרים מופיעים שלטים מאיימים באדום בוהק המזהירים מפני כניסה לשטחי A. ברוב הדרך הכניסות ליישובים הפלסטינים חסומות בשערים אדומים, כבדים, שלעתים פתוחים ולעתים סגורים, ותורי מכוניות עומדים משני עבריהם. תנועתם מוגבלת לחלוטין. ואילו אני? נוסע חופשי, כבעל הבית. איש אינו עוצר אותי, איש אינו שואל דבר, וגם בחזרה במחסום המנהרות מעיפים בי החיילים מבט חטוף ומאפשרים לי להמשיך בנסיעתי. שעה וחצי מביתי – ותחושת הכניסה לממד זמן וחלל חלופיים חזקה יותר מכל דבר אחר.

משבת לשבת ראיתי כיצד המציאות בשטח מעמיקה: שורת מוטות הברזל עם דגלי ישראל התרחבה מהשביל של הכפר לאורך קילומטרים על כבישי האזור. הדגל שאני כה גאה בו הפך עבורי בנסיעות אלה לסמל של כוחנות, גזל ושימת אצבע בעיניהם של התושבים הפלסטיניים. המאחז ליד אום אילחיר צמח משלושה קרוואנים לשנים-עשר מבנים. ומדי שבוע דווח לי על זוועות חדשות: בתים של ילדים שנהרסו בצווי הריסה, דרך הגישה לבית הספר שנחסמה על ידי הצבא, ונוכחות מאיימת של מתנחלים בלילות. איך ניתן לעשות חינוך מוזיקלי ופעילות העשרה אמנותית ראויה כשזו המציאות? למה שמוטוריקה עדינה תעניין מישהו מהילדים והוריהם כשהכול סביבם ארעי ומופקר?

הם לא ישנו בלילה, והם עושים מוזיקה

אף שלא פעם הילדים היו עייפים מאוד אחרי לילה קשה של טרטורים ופחד, ולא היה ברור אם יגיעו, הם באו והתעקשו להשתתף. וכך, משבוע לשבוע, ייצרנו רציפות. ואז קרה הפלא שבזכותו ידעתי שכל ההתעקשות הייתה שווה הכול: בפעם המי-יודע-כמה חזרתי פחות או יותר על אותו שיעור. שרנו את אותם דקלומים שבכל זאת הצלחתי להשתלט עליהם בערבית, חזרנו על אותם תרגילי קצב, על תיפוף הגוף, ועל שירת מענה שבה הם צריכים להשלים את המנגינה ולשיר – ״הללו-יה״. התעקשתי לחזור שוב ושוב על אותם התכנים, ולפתע זה קרה: הילדים, הקטנים והגדולים כאחד, מנגנים, שרים, רוקדים, מגיבים ומחקים – והכול נעשה בצורה מדויקת, מווסתת ומוזיקלית.

הסיפוק היה אדיר. לא רק בגלל הצלחת הפעולה הפדגוגית, אלא בגלל הרגע שבו המוזיקה והאנושיות, במקום שיש בו כל כך מעט ממנה, נשקו זו לזו. רגע שבו נובטת ההבנה שאפשרי ליצור חסד במציאות כזו, גם אם הוא בר-חלוף, גם אם הוא נחווה רק כאדווה על פני המים. לקראת סוף הקיץ הפרויקט הסתיים – חצי שנה של שיעורי אמנות למיניהם. הופקו לילדים תעודות סיום אישיות עם ציטוט הומניסטי מאחד משיריו של מחמוד דרוויש. סיימנו בחגיגה עם שתייה מתוקה, פיתות, חומוס, ארטיקים, ריקודים, ושחזור ספונטני של הדברים שלמדנו.

אינני נאיבי ביחס למידת ההשפעה של הפרויקט, וברור לי שאלו רק זרזיפי אנושיות בלב הגיהינום של הכיבוש. באזור מסאפר יטא עוד עשרות קהילות שמצבן קשה באותה מידה, ומציאות חייהם של הילדים שלימדתי לא תשתנה כל עוד הכיבוש נמשך. עם זאת, ועל אף הכול, אני חש מהמקום הכי פנימי שאני חייב להתעקש על האנושי. הילדים הללו זכו לזרזיפי אנושיות במקום שבו הדבר כמעט בלתי אפשרי. אני מתעורר בכל בוקר עם ההבנה המפוכחת שלא נוכל לשנות לבדנו את המציאות המעוותת הזו, אבל לפחות לא נפקיר עצמנו לגורלה.

ד״ר דן שגיב הוא מורה למוזיקה ומנהל התיכון הארצי לאמנויות תלמה ילין (בשבתון).