האבנרי הזה

אורי אבנרי | כריכת הספר ״בשדות פלשת״

כבר מתחילת הדרך אורי אבנרי היה עושה - צרות מקצועי. הוא לא חיפש את תמיכת השלטון או חיבוק מהציבור, אלא להפנות זרקור אל נושאים מושתקים. ב 1949 סחף את המדינה עם הספר "בשדות פלשת 1948", שתיאר את הלחימה שלו בסיירת גבעתי במלחמת העצמאות. הספר שבר שיאי מכירות והממסד חיבק את זיכרונותיו של אבנרי כחייל קרבי, ובדיוק מהסיבה הזו החליט אבנרי שהוא חייב להוציא ספר נוסף, שיצליח להראות את הפנים האחרות של המלחמה.

בשנת 1950 יצא הספר "הצד השני של המטבע", האנטיתזה המוחלטת לקודמו. החיילים בספר הזיכרונות הזה הם לא קדושים מעונים, אלא כאלו שמסוגלים לבצע גם זוועות. במקום מלאכים החיילים מתוארים כילדים שנקלעו למצב קיצוני ומפחיד, ולא מתמודדים איתו בהכרח בצורה המוסרית ביותר. הממשלה החרימה את הספר, שהפך לקשה מאד להשגה, והפך למסמך מכונן, שמסמל את השאיפות האידאולוגיות של אבנרי.

אורי אבנרי | כריכת הספר ״הצד השני של המטבע״

באותה השנה (1950) אבנרי רכש עם חברים את השבועון "העולם הזה", שפעל עוד משנת 1937. הוא שינה את "העולם הזה" לחלוטין, והפך אותו לסנסציוני, מתריס, ובעיקר מודרני - כזה שמכתיב את רוח התקופה ולא רק משקף אותה. במשך 40 שנה הוא היה העורך הראשי ב"העולם הזה", ותחת הסיסמה "בלי מורא, בלי משוא פנים" יצא נגד המדיניות והערכים של המדינה החדשה ומנהיגיה. "העולם הזה" היה קיצוני, אנטי ממסדי ושמאלני במובהק, ולא פחד לעורר מהומות. הוא כלל מצד אחד תחקירי עומק רחבים, ומהצד השני עיתונות צהובה שמתבססת על כותרות סנסציוניות.

בשנת 1953 דרש "העולם הזה" מדוד בן גוריון להכיר באופן רשמי בדור תש"ח, אלו החיים וגם המתים, באופן שווה לאלו ששירתו ב"הגנה". המאבק הפנימי בין המחתרות הפך למייצג של מאבק גדול יותר, בין מנהיגי המדינה שבדרך לבין אלו שנותרו מאחור - החיילים הנכים או הסובלים מפוסט טראומה, שלא השתלבו בשלטון מפא"י בהנהגת בן גוריון ומקורביו. דרישה זו הלכה והפכה לאחד מהמאבקים הגדולים של העיתון בהנהגתו של אבנרי. בן גוריון מצידו סרב אפילו לקרוא לשבועון בשמו - וכינה אותו "השבועון המסוים". אבנרי אימץ בגאווה את הכינוי, שסימל בעיניו את הלגיטימיות של המאבק שלו.  

בין 1950 ל 1955 מערכת "העולם הזה" הפכה למטרה: שלוש פצצות התפוצצו בבניין המערכת ובדפוס, אבנרי וסגנו הותקפו ושתי ידיו של אבנרי נשברו. בנוסף, בעקבות תחקיר נגד ראש עיריית חיפה אבא חושי ("חושיסתאן") הוטל חרם פיזי על השבועון ברחבי חיפה.

ההשפעה האדירה של "העולם הזה" והפחד שהיא עוררה מודגמת היטב בהקמתו של השבועון המתחרה "רימון". בשנת 1956 הוחלט לממן את השבועון החדש מתקציב שירותי הביטחון - כלומר, האיום שהציג "העולם הזה" נתפס כאיום בטחוני של ממש. "רימון" לא הצליח לסחוף אחריו את קוראי "העולם הזה", ונסגר אחרי שנתיים - אך ההקמה שלו מלמדת על השינוי האידאולוגי הרדיקלי שהציב המגזין החדשני, שהלך וגדל עד שהפך לתנועה רשמית שהתמודדה בבחירות.  

בשנת 1959 נוצר שינוי מכונן ב"העולם הזה", שהחל לצאת בשני שערים - קדמי ואחורי. הקדמי כלל בעיקר נושאים פוליטיים ותחקירים "רציניים", והאחורי הפך לסיפורי פורנו רך, צילומים "מזעזעים" וכותרות צהובות. "העולם הזה" היה בשיא הפופולריות שלו באמצע שנות השישים, אז הגיע לתפוצה של מעל 25,000 עותקים.

אורי אבנרי | מקור: ויקיפדיה

בשנת 1965 עברה בכנסת חקיקת "לשון הרע", שאבנרי חש שנועדה בגלוי להשתיק את "העולם הזה" ולמנוע את הפעילות שלו. כתגובה, הקים אבנרי את תנועת "העולם הזה - כוח חדש", שהייתה מורכבת מפעילי זכויות אדם ופעילי שלום, ובשמה הוא נבחר לכנסת. באותה השנה הוא גם היה אחד ממייסדי תנועת "הפעולה השמית", להקמת מדינה פלסטינית ופדרציה פלסטינית - ישראלית - ירדנית. אבנרי כיהן בכנסת השישית והשביעית, במשך שמונה שנים רצופות.

במסגרת מאבקיו הרבים בכנסת, נאבק אבנרי בחוק לשון הרע, בהפרדת הדת מהמדינה ועוד, ויצא נגד החוק שאסר יחסים הומוסקסואלים בין בגירים בישראל (ונכשל).

בשנת 1973 שינתה הסיעה של אבנרי את שמה למר"י - מחנה רדיקלי ישראלי, שרצה לכנסת השמינית אך לא עברה את אחוז החסימה, ואבנרי נותר מחוץ לכנסת

בשנת 1974 אבנרי הותקף על ידי אליהו גלילי, שניסה להתנקש בו באמצעות סכין. הוא אושפז כחולה נפש, אך אבנרי טען שהוא לא פעל מיוזמתו, ושהמשטרה ובית המשפט הסתירו את שולחיו האמיתיים. מאז ובמשך 15 שנה הבאות הוא נשא נשק בכל זמן.

למרות שידע על פרשת הדולרים של רבין, הוא החליט לא לפרסם אותה כי פחד שהפרסום יפגע בשלטון השמאל ויגרום לעליית הליכוד. הפרשה פורסמה לבסוף ב"הארץ".

בשנת 1977 חזר אל הכנסת הפעם מטעם סיעת של"י.

אורי אבנרי | מקור: ויקיפדיה

ב 1982 עורר אבנרי סערה כשנפגש עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה, יחד עם הצלמת של "העולם הזה" ענת סרגוסטי והכתבת שרית ישי. זה היה הראיון הראשון של ערפאת לכלי תקשורת ישראלי, בו הוא דיבר על הצורך בסיום הכיבוש ובהקמת מדינה פלסטינית. הראיון, שנערך בזמן מלחמת לבנון, גרם לגינויים רבים נגד אבנרי, שנחשב מאז על ידי רבים ל"חסיד" של ערפאת. אבנרי התנגד לכך, ואמר שבתור פטריוט ישראלי חשוב לדבר עם המנהיג הפלסטיני.

בשנת 1992 שהו אבנרי, אשתו האקטיביסטית רחל אבנרי ופעילים אחרים באוהל מחאה במשך 45 יום מול משרד ראש הממשלה בירושלים, בעקבות גירוש פעילי חמאס ללבנון. לאחר שהוסכם על ידי רבין והנשיא ביל קלינטון להחזיר את המגורשים כעבור שנה, הקימו אבנרי וחבריו את "גוש שלום", שהסמל שלו הורכב משילוב של הדגל הפלסטיני ודגל ישראל.