כמו לרוב האנשים שניחנו בחיבור לרשת, גם לי לא היה סיכוי להתחמק ממתקפת הפוקימון גו, שגם ברגעים אלה ממש מאיימת להביא להפיכה מוחלטת באופן שבו אנו חווים וצרכים את המרחב הציבורי. חסידי דור ה-Y, אשר לעיתים מוצאים עצמם מתפתלים תחת הביקורת כלפי השעות הארוכות אותם מבלים הילדים מול מסכים, קופצים בימים האחרונים על ההזדמנות – הרי לנו המשחק שיוציא את הנוער מהבתים אל העולם האמתי, יאחד את הווירטואלי עם המציאותי, ועל הדרך ישתיק ניאו לודיטים אקראיים.
אלא שכל מי שצפה אי פעם בלוכד פוקימונים בפעולה (למשל אשתי, בעודה מנסה במשך חמש דקות תמימות ללכוד אחד שהתחבא בסניף דואר סגור בשכונה) יכול להעיד כי פוקימון גו אינו מאחד בין העולמות. במקום זאת הוא מכריע את המציאות, מנטרל את המוחשי, מעלים את הממשי ומרדד אותו לכדי תפאורה סתמית. תשכחו מאנשים רגילים הצועדים ברחוב כאשר מבטם נעוץ במסך הטלפון, לאלה האחרונים עדיין יש שמץ של כבוד למרחב הסובב אותם. ציידי הפוקימונים מצדם, רואים בעולם כולו אמצעי לכדי למטרה, ומאלצים אף מוסדות מכובדים כמוזיאון השואה לפרסם תחינות הנוגעות לחירות הפוקימונים שעלולים להימצא בתחומם.
הדבר העצוב ביותר בכל הסיפור הוא שהעולם האמתי, העיר בה אנחנו חיים, מהווה כר פורה לאלפי רגעים מעניינים, נשגבים, אמנותיים, מצחיקים, מסקרנים, נוסטלגיים ואנושיים, שכל אחד מהם יכול להתעלות גם על אוסף מרשים ביותר של חיות וירטואליות לכודות, וכל שעלינו לעשות על מנת לחוות אותם, זה ללמוד מהתחלה כיצד ללכת ברחובות.
כן, אותה פעולה בסיסית שמרביתנו החלנו ליישם בחיינו כבר בגיל 9-12 חודשים, הולכת ונשכחת מליבנו ככל שאנחנו מתבגרים, ויש לחזור ולתרגל אותה בגילאים מאוחרים, מומלץ פעמיים או שלוש בשבוע, בבקרים או בערבים.
אם אני לא טועה, שכחתי בעצמי כיצד ללכת אי שם בגיל 18, קצת אחרי הוצאת רישיון הנהיגה כנראה, וחזרתי לתרגל הליכה רק כעשור אחר כך, ויש להודות שדי במקרה. חברה הזמינה אותי להצטרף לקפה במקום חדש שנפתח בסמטה פלונית, או אלמונית, אך בוודאות באחת משתיהן. בעודי מהמר על הראשונה ופוסע לתוכה, הבנתי כי במהלך ארבע השנים בהם אני שוכר דירה ברחוב טשרניחובסקי הסמוך, מעולם לא יצא לי לצעוד במורדה. מאחר וחיפשתי מקום חדש לא היה לי מנוס מלבלוש בעיניי אחר הבניינים היפים, ולהגיע עד לפסל האריה שלפתע זרק אותי לילדותי, ולשיריהם של אריק איינשטיין ויוני רכטר, שאמי התעקשה להשמיע שוב ושוב לי ולאחותי. המום מעט הסתובבתי על מנת לחזור לקינג' ג'ורג' ולעבור לסמטה אלמונית, כאשר שמתי לב לראשונה כי בין שתי הסמטאות הקטנות מחבר מעבר פנימי. צעדתי דרכו באיטיות של מגלה עולמות, שעד מהרה נשאה פרי – על אחד הקירות רוססה הכתובת "מעבר תמהונית".
צילום: Flavio~
זה כבר היה יותר מידי בשבילי. סמטאות פסטורליות, פסלים סנטימנטליים, השקעה של פלוני אלמוני בריסוס כתובת משעשעת שאולי, רק אולי, תיראה על ידי אנשים ספורים שייקלעו למקום ויטרחו לשים לב בטרם תימחק, וכל זאת במרחק הליכה של פחות משלוש נשימות עמוקות מביתי. אלוהים יודע מה צופנים בחובם שאר רחובות העיר, חשבתי לעצמי.
כבר למחרת התחלתי לשוטט. צפונה ודרומה, מזרחה ומערבה. ימים שלמים של הליכות, ברובן חסרות תכלית, שהבהירו לי שתי אמיתות: ראשונה, תל אביב עיר קטנה, וניתן להגיע כמעט מכל מקום לכל מקום בעד שעה הליכה (מסקנה שבעקבותיה הפסקתי לחלוטין את השימוש ברכב בתוככי העיר, ועברתי להסתמך על כוח רגלי באופן בלעדי), ושניה, תתאמץ ככל שתרצה, בכל העיר לא תמצא ולו מטר מרובע משעמם אחד, אם רק תכוון עצמך להרפתקה שבהליכה.
עולם תיאורטי רחב אופקים תומך בפעולת ההליכה, ומסורת ארוכת שנים של שוטטות, המעלה על נס את דמותו של הפלאנרי*, מעניקה נדבך רוחני נוסף למהלך המקצועי, ומצרפת ממד משמח של שייכות לכת סקרנית, בטלנית ונהנתנית. אולם, בטרם תרוצו לספרייה הציבורית על מנת לשאול עותק של "המשוטט"**, למדו ראשית ללכת, לבהות ולהאט.
למי מכם שאינו יודע כיצד להתחיל, מומלץ להשיג תינוק בשלבי התפתחות מתקדמים (רצוי של אחרים על מנת להשאיר לעצמכם זמן פנוי לאימונים) ולהביט בו בשעה שהוא נעמד לראשונה על רגליו, מבט של פליאה בעיניו, ואז, בימים הבאים, כיצד הוא רץ ממקום למקום, נופל וקם, מתלהב ונרגש מנקודת המבט החדשה בה זכה, ושלל התגליות החדשות הנגלות לאורה.
לאחר מכן צאו לרחוב, קחו נשימה עמוקה והשכיחו מלבכם כל משימה, שליחות או מטרה, שעלולות לחבל בתרגול הליכה לשם עצמה (המיומנויות שתרכשו יהפכו לטבע שני, שילווה וישדרג בעתיד גם הליכות אינסטרומנטליות לחלוטין). הטמינו את הנייד עמוק בתיק ובחרו כיוון באופן אקראי. התחילו לצעוד. הביטו סביב. חייכו אל אנשים. לכל השאר תדאג כבר העיר.
—
* Flâneur– כינוי שהוטבע בצרפת כבר במאה השש עשרה וטמן בחובו משמעויות מגוונות: האיש בעל הפנאי, הבטלן, החוקר/מגלה העולמות העירוני, והמומחה לענייני הרחובות. המשוטט העירוני הוא שילוב מנצח, אם כי אמביוולנטי, של סקרנות ועצלנות, והוא מהווה דמות מפתח בחשיבה האורבנית המודרנית, כמו גם בכתיבה ובאמנות.
**ספר מאת ולטר בנימין
—
עמית נויפלד הוא עורך אתר SLOW תנועת ההאטה
