הגיהנום הפרטי שלי הוא להתחנן לחופש בידיעה ברורה שגורלך לא נתון בידיך. כמו אדם שהוכרע דינו ועתה נמצא בשלב הטיעונים לעונש. הוא מתחנן על נפשו מול אדם אחר מנוכר שיושב על כיסא רם ומקווה שמילותיו ודמעותיו יצליחו לגשר על הפער המובנה בסיטואציה ויביאו לקיצור עונשו. ככה זה עובד, בני אדם משלמים על הבחירות שעשו ואם בחרו לעבור על החוק – נגזר דינם להתחנן על חירותם.

ומה אשר למי שלא חטאה? מה אשר למי שבחרה להינשא לאדם ולימים התברר כי הבחירה לא הוכיחה את עצמה? גם עליה נגזר להתחנן לחופש, לחיים שבהם תהיה הלימה בין המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית. גם אז – זה לא בידיים שלה.

אני לא זוכרת את האמירה "מגורשת מגורשת מגורשת" מאותו יום שבו התגרשתי – אולי בכלל מדובר באגדה שעוברת מפה לאוזן ובכלל לא נאמרת. אני זוכרת היטב את האמירה "הרי את מותרת לכל אדם". אני גם זוכרת את הושטת הידיים והרמתן לעברו ולעבר הדיינים, בתחינה מלאה. את הגט נופל על כפות ידיי הפתוחות והמבקשות. אני זוכרת את העלבון מטפס במעלה הגרון ואת ההשפלה זוחלת במורד עמוד השדרה שלי כששמתי את הגט מתחת לבית השחי, הלכתי כמה צעדים אחורה, ועוד כמה קדימה עד שהנחתי אותו על הדוכן הגבוה ממני.

הגיהנום הזה הוא לא פרטי. הרגע הזה, משפיל ככל שיהיה, הוא לא פחות ממשאת נפשן של אלפי נשים בישראל שהן מסורבות גט או עגונות. הן מייחלות לרגע שבו ייפול הגט לידיהן המושטות והן עושות זאת מול מערכת ומול אדם שיחד ניתן להם הכוח למנוע את החופש הזה.

מאז ההשפלה של אותו מעמד, בא עוד רצף של רגעים קטנים שמזכירים לי בדיוק את מקומי: "את דווקא לא נראית גרושה", אמרו לי יותר פעמים מכדי שאוכל לזכור. בפעמים הראשונות בלעתי את הרוק ונאלמתי דום. אחרי כן כבר אימצתי סט שלם של תשובות על כך ששכחתי את הזנב והקרניים בבית. אז גם למדתי שלגרושות יש תלבושת אחידה הכוללת ציפורניים ארוכות צבועות שביניהן סיגריה ארוכה ודקה. הן לובשות לבוש מנומר והדוק. אז כאילו להכעיס, קניתי מכנסיים כאלה.

והיה גם את ההוא שסיפר שנרשם לאתר היכרויות שבו "יש נשים איכותיות, לא גרושות". כך למדתי שיעור כפול: יש תו תקן כללי לנשים. נשים גרושות הן בהכרח אינן איכותיות. הילכו עלי אימים באמירות שיש בהן כמעט מאגיה שחורה: "מי ייקח אותך", "את תיק כי יש לך ילדה", "לפחות היית עושה עוד ילד", "מה היה לך כל כך רע?" והאמירות האלה נמשכות, כל הזמן.

יש דברים שלמדתי להתייחס אליהן במידה של ציניות והומור, אחרת עוד אצא חלילה גרושה מרירה שמתחזקת את הסטיגמה. הדבר היחיד שלא הצלחתי להתגבר עליו הוא התחינה לחופש.