הגיהנום הוא הרגע הזה שבו אמא שלכם יושבת על הטלפון באמצע הלילה ומנסה להזעיק רופא הביתה כי אבא שלכם, דמנטי וסיעודי לגמרי, משתעל ברמת התיכף נחנק.
אבא שלכם מטופל בבית כי כשעמדתם להכניס אותו לאחד מאותם מוסדות שכשירים בהרבה מכם, כאנשים פרטיים נטולי קשרים ויותר מדי כסף, לטפל במה שנקרא "תשושי נפש" או סתם סיעודיים, למרות ההערכה הרבה לצוות המטפל והידיעה הברורה שלהשאיר אותו שם זה נבון בהרבה כי רופא, כי אחות, כי צוות מנוסה וכל הציוד הנדרש, פשוט לא יכולתם לעשות את זה.
לא יכולתם כי ידעתם שהוא, למרות גלגולו החדש, התלותי והלא מתקשר, עדיין הוא, לנצח יהיה הוא, עד הסוף יהיה הוא, גם אם יבליח רק לשנייה בשנה וגם אם לא בכלל. לא יכולתם כי המחשבה שמי מאהוביכם יגמור כך את חייו בין קירות זרים ותחת ידיים לא מוכרות, רחוק מהבית, מריח הסדינים המוכר, ממראות אהובים, מהיום יום של המשפחה, ריסקה לכם את הצורה. לא יכולתם כי מי מאתנו רוצה בבוא היום להישלח מביתו? ועוד בחולשתו?
לא יכולתם כי אהבה ומה אנחנו בלי אהבה.
אז נחזור לאמא שלכם. חורף, אמצע הלילה, חושך וקר ושיעולים מבהילים קורעים את הדממה. אמא שלכם גם ככה גמורה, היא הרי לא בת עשרים בעצמה וכבר שנתיים שהיא מטפלת באבא שלכם כמו בתינוק האהוב שלה – מנחמת, מלטפת, מלבישה, מאכילה, דואגת, רצה שוב ושוב לרופאים להביא לו תרופות, כי הרופאים עסוקים והם לא באים, לא, גם לא רופא המשפחה הוותיק, לא בא, גם לא פעם אחת, יש עומס ואין לו זמן וגם אין מה לעשות בתכלס אז בכלל. אז יש לה עזרה אמנם, כזו שעולה את כל מה שהיו אמורים לעלות הטיולים הנהדרים שכבר לא יטוילו בעולם, אבל בכל זאת, למרות העזרה להחזיק חולה סיעודי בבית זה חתיכת מבצע, אז היא מתרוצצת – קופות חולים, בתי מרקחת, ועוד בית מרקחת כי את אחת התרופות בקושי אפשר להשיג שלא לדבר על כמה שיקר, ועוד ועוד ציוד, ומזונות מיוחדים כאלה ואחרים ומדי פעם גם דברים משל עצמה אבל מעט כי בטיפול ביתי אין הפסקות אש וכן, זה סוג של מלחמה. וכל זה חוץ מהמשרה השנייה שלה שכוללת התכתבות ענפה עם ביטוח לאומי שמעקמים פנים ולא ממש ששים להשתתף בכלום, כי זה יפה מאוד שההורים שלכם שילמו מסים כל החיים אבל הם חורגים במשהו מהתקן, מהחוק, מהחישוב העקום והלא מובן אז לא, אין להם קצבה ואין השתתפות ואין עזרה ובפעם השלישית שאמא שלכם כותבת להם, כי היא לא מוכנה לוותר והיא ממשיכה, הם מתחילים לנקום ומוצאים איזה חוב של 86 שקלים מלפני שמונה שנים ובחסותו מקפיאים לה את קצבת הזקנה. שתלמד. כלומר לא, מה פתאום, הכי בתום לב, אל תעקמו מבט, לגמרי במקרה זה קורה דווקא עכשיו. מה, לא?
אבל רגע, בכלל היינו בלילה הספציפי ההוא בחורף, וחושך וקר ואבא שלכם משתעל נורא ואמא שלכם מפחדת כי אין לה ניסיון ברפואה בכלל אז היא מתקשרת לשח"ל או לנטל"י או למי שלא טרחה ועשתה אליו מנוי בדיוק למקרה כזה שהצילו הצילו וצריך להזעיק, כי רק בסרטים מקסימים בטלוויזיה יש את רופא הכפר הנפלא שאפשר להזמין בעתות מצוקה. במציאות שלנו אין. בחרת בטיפול ביתי? טאף לאק, אתה לבד. אף אחד לא בא. זה או לבית חולים או שלא בכלל. אבל אמא שלכם עשתה מנוי אז היא מתקשרת והרופאה התורנית שעונה שותקת המומה אל מול בקשתה וכשאמא שלכם אומרת "הלו? את שם? אתם שולחים מישהו? הוא משתעל באופן מפחיד נורא", ההיא עונה שאין מצב, אם אמא שלכם כל כך דואגת שתפנה אותו עצמאית לבית חולים, כן, בעצמה, אפשר גם אמבולנס בעלות מטורללת ומה זאת אומרת שהיא לא רוצה? בית חולים זה מה שיש, אז מה אם חולים דמנטיים וסיעודיים זה דבר שקשה עד בלתי אפשרי לטלטל. זה מה יש, גברת. ואמא שלכם מיואשת ומודאגת והיא אומרת לתורנית שיש לה מנוי, היא משלמת חודשי, מה זה העניין הזה בכלל והתורנית עונה בעצבים "גברת, מה לא ברור? על שיעול אנחנו לא שולחים! תארי לך שאשלח עכשיו רופא לכל בית שמישהו משתעל בו בעיר".
ואמא שלכם שגם ככה גמורה אין לה אפילו כבר כוח לצעוק על הבחורה אז היא סוגרת את הטלפון לאט ומתיישבת מיואשת ליד אבא שלכם. מחכה לבוקר שיעלה על יום סיזיפי נוסף.
