אזהרה: הטקסט הבא עוסק במקרה של תקיפה מינית

בשבוע שעבר פרסמנו כאן את סיפורה של ורד לוי-ברזילי, שבגיל 40 הבינה שהותקפה מינית על ידי המפקד שלה כשהייתה חיילת: "זה אף פעם לא נגמר. לא באמת. משהו בכל זאת נותר –  מרגעי האלם. מההלם. מהאימה. מהבושה. מפחד המוות. מחוסר היכולת להאמין שזה באמת קורה. מהמבט המטורף בעיניו. מהזעקה שלו ברגע השיא. מטעם הזרע שלו בפי המתמלא. מתחושת החנק. מקוצר הנשימה. משנות ההכחשה. משהו בכל זאת נותר. והמשהו הזה צרוב בי לתמיד", כתבה.

בעקבות פרסום הטור, תחת הכותרת "הבוכריס שלי", יצאנו בפנייה לנשים וגברים, לשתף בסיפורם שלהם, לספר על הבוכריס שלהם. אחד מאלה שנענו לקריאה הוא ינקי מרגלית, יזם ואיש היי-טק ישראלי. סיפורו מזכיר לנו שוב שתקיפה מינית יכולה לקרות לכל אחת, ולכל אחד:

"הייתי בן 10. בערך. חזרתי הביתה באוטובוס. מפליא עד כמה אני זוכר את האוטובוס הזה. כמו תמיד במושב הפנימי. הראש תקוע בחלון, כל נסיעה מחדש צורב את ההשתקפויות בראשי.

התיישב לידי גבר בצבעים כהים סוגר את היציאה. בן 30? 40? 50? לא יכולתי לדעת. אין לו פנים. המבט שלי אף פעם לא הגיע לפניו.

פתאום הרגשתי את היד שלו על הרגל שלי. זה היה לי מוזר. מפחיד אבל יותר מכול משתק. היד החלה לנוע לאט לאט. למעלה במעלה הרגל. לא העזתי להביט בו. היד זחלה למעלה. לי נגמר האוויר. חיכיתי שמבוגר אחראי ישים לב. חיכיתי שיפסיק. הוא לא. ידעתי שאין לי ברירה ואני חייב לברוח. צעקתי דייי. את הצעקה שלי אף אחד לא שמע. זו הייתה לחישה. עד היום אני מתבייש בלחישה שלי. ילדותית. מתבכיינת. צעקה של בנות. האוטובוס עצר בתחנה. אמצע הדרך. קמתי, רצתי, לא הבטתי בו. פרצתי במדרגות החוצה וחזרתי ברגל הביתה.

לא סיפרתי להורים. לא סיפרתי לאף אחד עד היום. התביישתי בלחישה שלי. עכשיו כשבוכריס החזיר אותי לגיל 10 אני מתפלא לראות אילו רגשות נותרו בי אחרי 40 שנה – בושה. במקום להכניס לו אגרוף בביצים, צעקתי כמו ילדה וברחתי. מפליא אותי לגלות כמה אין בי כעס על האיש המסכן הזה".

מערכת "המקום" ממשיכה לרכז את הסיפורים שלכם, תייגו #הבוכריס_שלי.