ב- 19 בספטמבר השנה נפל דבר. לפי קביעת בג"ץ מיום זה, "במידה וטובלת מבקשת לטבול בלא נוכחות של בלנית או חברה אין למנוע זאת בעדה". כך מסתיים עוול ארוך שנים שפגע בנשים רבות אשר אולצו לטבול במקווה בנוכחות בלנית, אם רצו בכך ואם לא.
"בג"ץ המקוואות" – וחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת שהופץ בעקבותיו – הוא חשוב כל כך, משמח כל כך, כי מדובר בתיקון נחוץ שהמדינה מביאה לקיום המצווה הפרטית הזאת. טבילה במקווה היא מצווה משמעותית בדת היהודית ויש לא מעט נשים, דתיות ומסורתיות, שבוחרות לקיים אותה. זה חשוב להן. אבל עד היום, כשהגיעו למקווה, הן פגשו בכורח שהעכיר את התרוממות הרוח של קיום המצווה: פיקוח. השאלות החודרניות של הבלנית, הבדיקה הגופנית, נוכחות הבלנית בעת הטבילה – פיקוח במקום כל כך אינטימי הוא פגיעה בזכויות הפרט, בזכות של כל אחת על גופה ובזכות לקיים את המצווה כפי שהיא רוצה ומאמינה.
בגלל העוול הזה עתרנו לבג"ץ. 13 נשים, יחד עם מכון עתים. הרגשנו שאנחנו נציגות ציבור שלם של נשים נפגעות. שנה וקצת לאחר העתירה בג"ץ פסק לטובתנו. מאבק של נשים למען עצמן שהצליח. בנות צלופחד עותרות וזוכות.בנות צלופחד דוברות.
לטבול כמו שאנחנו רוצות
לפני חמש שנים, כשפרסמתי בווינט את המאמר בלנית? לא תודה,חששתי מאוד. מה יגידו? איך יגיבו? התייעצתי עם חברות פמיניסטיות, דיברנו על המחירים שאני עלולה לשלם, על החשיפה. לאורך השנים התרגלנו שמותר לדבר על המחזור, על הריונות, על הנקות – אבל לא על המקווה. וההשתקה הזאת גרמו לכך שלא מעט נשים סבלו בשקט או הפסיקו לקיים את מצוות הטבילה.אחרי פרסום המאמר קיבלתי המון תגובות. גם תגובות נאצה, אבל גם תגובות של נשים שהפכו לשותפות, שכתבו והתקשרו ושיתפו אותי ביחסים המורכבים שלהם עם הכפייה הזו. הסיפורים התחילו לצוץ: כלות טריות ונשים שטובלות כבר 30 שנה, כל אחת עם הסיפור שלה, עם ההתמודדות שלה. כל כך הרבה סיפורים. קמה קבוצת הפייסבוק "טובלות בנחת", התקיימו כנסים של קבוצת "אדוות" ושל פעילות ירושלמיות, הרמנו את קמפיין "תנו לטבול בשקט". ידענו שאנחנו מציפות מצוקה גדולה מאוד, של נשים רבות מאוד, שהגיע זמנה להפסיק להיות מושתקת.
ידענו גם כי הבקשה שלנו היא חופש בטבילה. לא ביטולו של את תפקיד הבלניות, בטח לא פיטוריהן. הבלניות נתונות תחת הלחץ של המעסיקים שלהן, הרבנים והמועצות הדתיות: הם מי שהיו נמעני המאבק שלנו, והם גם המשיבים בבג"ץ ומי שחתומים על הפסיקה. הרבנים האלה לא מכירים את חוויית הטבילה והם ממשיכים לשלוט, בנו ובבלניות. הבלניות הן לא האויב שלנו. להפך: אנחנו פועלות, יחד עם חברות הכנסת רחל עזריה, עליזה לביא ושולי מועלם, לשיפור תנאי העבודה המחפירים שלהן ולמען העלאת שכרן. הבלנית צריכה להיות שם בשביל מי שרוצה את השירות והעזרה שלה. הבעיה היא הכפייה על מי שלא רוצה שיתערבו ומבקשת את החופש לטבול כרצונה. לא פעם פגשנו בלנית שאמרה לנו – לי אין בעיה, אבל אם אתן לך לטבול לבד אני מסתכנת בפיטורין. גם אותה אנחנו רוצות לשחרר.
מאז שפורסמה החלטת בג"ץ אנחנו עדות להמון סיפורים על נשים שמרגישות שקיבלו בחזרה דבר שאבד להן. דתיות, חילוניות, מסורתיות וגם חרדיות שמרגישות שמשהו בחיים שלהן השתנה. באחת הקבוצות פרסמה אישה את הסטטוס הבא:
"אני נשואה 24 שנים. אימא לילדים. סוג של חרדית ומתגוררת בעיר די חרדית.
כל השנים חקירת שתי וערב של הבלניות הייתה נוראית בעיני וכ"כ שמחתי עם החלטת הבג"ץ.
חששתי מאוד שכאן זה לא יעבור. כי זו עיר חרדית ולבג"ץ אין פה שום משמעות.
התבדיתי ובגדול.נכנסתי ולפני ששילמתי קראתי לבלנית ושאלתי אותה אם הן שמעו על ההחלטה של בג"ץ. במאור פנים ענתה שכן.חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מאוד אוהבת אותה אבל היום היא לא תבדוק אותי ולא תשאל שאלות והיא תיכנס לחדר רק כשאני אהיה בתוך המים. היא הסכימה מיד.
פעם ראשונה מזה 24 וחצי שנים שהרגשתי שהמצווה היא שלי מול אלוקים. שלי מול אישי האהוב.
אני כותבת ודומעת."
איזו תחושה מרגשת היא זו, להבין שעזרת לשנות משהו בעולם. שיש נשים שמעתה חייהן יהיו שלמים וטובים יותר. יש עוד דרך לעבור, אבל אנחנו יחד, ואנחנו יודעות שהצדק אתנו.
הכותבת היא פעילה חברתית ירושלמית, מנהלת תחום חופש דת בשתי"ל.מיוזמות התארגנות "תנו לטבול בשקט" ומהעותרות לבג"ץ.