כוס התה הפוליטית שלנו סוערת. היא אמנם רק כוס תה, והיא לא רותחת כמו שלפעמים נדמה, אבל היא שלנו והיא סוערת.

במאמר הזה אנסה לעשות סדר בכמה אירועים שמתקרבים אלינו ואף מתרחשים כבר בימים אלה, וישפיעו על האזור: הרחבת ממשלת נתניהו, הבחירות בארה"ב, הועידה הצרפתית, הכרזת העצמאות של מדינה פלסטינית באו"ם, והעברת התקציב המדיני הדו-שנתי בישראל. יש הרבה תוצאות אפשריות שעשויות להתרחש לאור האירועים הללו. בכל תרחיש כזה מחיר הדמים אחר, לוח הזמנים שונה, הרכב הממשלה הבאה שונה, אבל שני דברים בטוחים – נתניהו הולך הביתה, ומוקמת מדינה פלסטינית.

לא אתייחס למיני אינטרסים גלובליים של אנרגיה ומלחמת מעצמות. אלה לא מושפעים מזהותו של ראש הממשלה הישראלי (לא משנה מי זה יהיה, כולם ימסרו להם את הגז) או אם תוקם מדינה פלסטינית.

ביבי המלך (המודח)

שליט רוצה לשלוט. זו המטרה שלו, ונתניהו הוא היהלום שבכתר בתחום הזה. אבל הוא בפאניקה. הרבה דברים מעידים על כך, והאירועים שהוא יודע שעתידים להתרגש עלינו, מנבאים שחורות לעתידו הפוליטי. התפיסה הרווחת, שנתניהו הוא קוסם פוליטי כל-יכול, היא במקרה הטוב נטייה למיסטיקה ובמקרה הפחות טוב, סממן של תסמונת שטוקהולם של העם; נתניהו הוא האיש שהביא לליכוד 12 מנדטים, הוא האיש ששרון שיחק בו בהצבעה על ההתנתקות, הוא האיש שרץ להודות בפרשיית אהבים בטלוויזיה. זה אותו האיש.

הכל מתחיל בסקר בו לפיד עובר את רף 20 המנדטים. על המסך של נתניהו מהבהב אור אדום בוהק. מכיוון שלפיד יכול להפיל את הממשלה בכל זמן נתון (ע"י הבטחת שריון לחברי כנסת מהספסלים האחוריים בליכוד), נוצר הצורך הדחוף להרחבת הממשלה. ההעדפה הראשונה היא המחנ"צ, מה שהיה נותן לנתניהו גם הגנה מהמהלכים המדיניים שיפורטו בהמשך. אבל הרצוג לא מביא את הסחורה, ונתניהו בצר לו, פונה לליברמן.

בשלב זה אנחנו על אדמה לא יציבה לנתניהו, עם לפיד שמתחזק, התארגנות פוליטית חדשה שרוחשת מתחת לפני השטח (אורלי לוי, גבאי, יעלון), ומפלגת העבודה שתחדש את פניה בקרוב (ציר יחימוביץ'-פרץ).

המהלך הבא הוא סיכומי הפרקליטות בתיקי מעונות ראש הממשלה. כרגע השמועות מדברות על אישום רק כנגד סיידוף, אבל אין לדעת לאן זה עלול להתפתח. בכל מקרה, בהכירנו את היועצים המשפטיים לממשלה, הסיפור הזה יהיה רק מכה קלה בכנף של נתניהו.

היציבות של נתניהו מבוססת כולה על הסיפור שהוא מוכר לנו בכל טקסט וסאבטקסט – שמצבנו טוב, כי אנחנו עדיין בחיים. ביבי נאחז באפשרות להמשיך לעשות עוד מאותו דבר (בערך כלום), ולא לשלם את המחיר. אבל המכלאה הזאת, כמו ששרון אהב להמשיל, הולכת ונסגרת על השור המובל. גם בגין ושרון, שנהנו מתמיכה לא פחות מנתניהו (כנראה שיותר), התקפלו כשהבינו שהגדרות סוגרות עליהן. בניגוד לשרון ובגין, לנתניהו אין את העוצמה הפוליטית ללכת למהלך מדיני. הממשלה עליה הוא נשען לא תאפשר את זה, והפופולריות האישית שלו בציבור, גם בימין, נמצאת בירידה מתמדת.

תם הכיבוש

הכיבוש נכנס לשנת היובל שלו. זה לא אומר הרבה ליהודים בישראל. אבל עבור כל שאר המעורבים בעניין (הפלסטינים והקהילה הבינלאומית, שלרוב לא מעניינים את היהודים-ישראלים כהוא זה), השנה עומדת להיות זו בה נגמר הסטטוס קוו, במסגרתו ישראל מושיטה ידה אחת לשלום, בעוד בידה השנייה היא בונה התנחלויות, ובמסגרתו הפלסטינים משחררים קיטור מדי פעם בהתקוממות כזו או אחרת או במהלך חסר חשיבות באו"ם. במילים אחרות, השנה ייגמר הסטטוס קוו, במסגרתו מתקיים המשטר הצבאי האחרון בעולם שמוטל על בני אדם שאינם אזרחי המשטר.

השלב הראשון יהיה הועידה הצרפתית, לה שותפות גם מצרים וסעודיה. א-סיסי לקח על עצמו את פרוייקט ריסון החמאס וממשלת אחדות פלסטינית (פעולת טרור שיש לתקוף אותה, אם נשאל את ממשלת ישראל). הועידה כנראה תהיה חסרת משמעויות אופרטיביות, אבל כמו ברוב המקרים האלה, צפויות לצאת ממנה הבטחות ליחסים חמים מחד, ורמיזות לסנקציות מאידך. בישראל, כמיטב מסורת הפוליטיקה הילדותית של חברי הממשלה שלנו, הגיבו לרעיון הועידה ככה.

ב-8 בנובמבר 2016 יוכרעו הבחירות לנשיאות ארצות הברית. מהתאריך הזה ועד לינואר 2017, אז ייכנסו טראמפ או הילארי לכהונה, יהיה אובמה חופשי מהמחויבויות הרשמיות שלו לקמפיין של הילארי, ולמעשה יהיה חופשי להתבטא כרצונו. אנחנו אולי שכחנו שנתניהו הצליח להשפיל את אובמה, ואפילו לפעול נגדו במהלך קמפיין בחירות, אבל אובמה עצמו לא שכח. בממשל האמריקאי עדיין לא בטוחים באיזה צורה הפטיש יונחת. על האפשרויות השונות אפשר לקרוא כאן. בכל מקרה, הפטיש מונח על השולחן, וכולם יודעים את זה.

מדובר באותה תקופה בה נתניהו ינסה להעביר את התקציב הדו שנתי שלו, בניגוד לדעת רבים ממומחי הכלכלה. בכל מקרה, תהיה זו ההזדמנות האחרונה של ישראל להיחלץ ממסלול דמים שסופו תבוסה.

אבו מאזן, מצדו, מכוון להכרזת עצמאות ב-5.6.17. ההכרזה תתקבל באו"ם בקלות. ולמי מאיתנו שחושב שלהכרזה כזו אין משמעות, אזכיר שכוחות הביטחון הפלסטינים חמושים ומאומנים, שעזה מלאה בטילים, ובמלחמת עצמאות, שבה לישראל אין גב מאמריקה או מאירופה, מחיר הקורבנות משני הצדדים יהיה עצום, וסופה ידוע – תבוסה ישראלית לצד סיום השליטה הצבאית בגדה.

בתרחיש בו אבו מאזן הולך מרצונו או מודח, תחל אנתיפאדה לא אלימה, בראשות ברגותי והחמאס. צעדות של אלפי פלסטינים לתוך התנחלויות. מה יקרה במצב כזה, כולנו יכולים לדמיין – רימוני גז מדמיע, רוגר, יריות באוויר, ובסופו של דבר, כנראה אזרחים הרוגים. מצב כזה יוביל ללחץ בינלאומי עצום.

הבשורה הטובה היא שהמשטר הצבאי ייגמר בקרוב. בשורה טובה נוספת היא, שנתניהו לא יצליח לשרוד את השנה הזו. הבשורה הפחות טובה היא שהממשלה שתוקם אחריו, תורכב בערך מאותם אנשים, ולדעתי ראש הממשלה יהיה לפיד – סיבה מספיק טובה למחוק את החיוך מהפנים ולתכנון המחאה נגד הממשלה הבאה. רק שהפעם, יש סיכוי שנוכל סופסוף לקיים מחאה אמיתית וצודקת, בלי המשקולת המוסרית של הכיבוש.

הכותב הוא שותף בקפה חברותא, קואופרטיב קפה עצמאי-דמוקרטי בקריית שמונה