"התביישתי. נחרדתי מכוחה של השנאה… לכל חברה ישנם שוליים קיצוניים, אולם היום, עלינו לשאול: מה באווירה הציבורית מאפשר לקיצוניות ולקיצוניים ללכת בבטחה בתוככי הדרך הראשית… לא נהיה קנאים. לא נהיה בריונים. לא נהיה לאנרכיה".
כך נשיא המדינה ראובן ריבלין בעצרת במוצאי שבת בכיכר ציון. דברים נכוחים שיוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, שנאמרו על ידי הדמות הציבורית המרכזית בישראל. ריבלין מייצג בכנות מוחלטת, ללא שמץ של ציניות, את אלה כאן שמזועזעים בכל נימי נפשם מהקיצוניות והאלימות של הימים האלה.
- "ניצני שלום": כשכיבוש והון מפנקים זה את זה/ עידן לנדו
- שתעמוד קצת במחסום, עד שתלמד לפחד ולציית
- סרבנות, עוד דוגמה של הפרטה/ פרופ' דני גוטוויין
ודווקא משום שהדברים נאמרו בכנות, ודווקא משום שהם מעוררים הזדהות, חשוב להשתהות על המלים הללו. שכן גם נשיא המדינה, אפילו לנוכח גופתו של התינוק עלי דוואבשה, עדיין פוסח על שני הסעיפים. שואל ומגנה, משתומם ומתקומם. ובאמת, איך אפשר שלא להתקומם? איך אפשר שלא לגנות?
אלא שהשאלה המשתוממת היא שיתוף הפעולה עם העבר שהביאנו עד הלום, והעדר התשובה הוא שיתוף הפעולה שמבטיח את הזוועה העתידית, זו שתוביל כמובן לעוד רגעים של השתאות, זעזוע וגינוי.
הכיבוש הוא דה-הומניזציה מתמשכת של מיליוני אנשים. אחרי 48 שנים, אין ישראלי שלא יונק את התודעה הזאת מעצם הווייתנו כאן. החיים של פלסטינים שווים פחות, הזמן שלהם, האדמה שלהם, הכבוד שלהם, המשפחה שלהם, הבית שלהם, הפרטיות שלהם, שלמות הגוף שלהם, חופש הביטוי שלהם, הזהות הלאומית שלהם: הכל שווה פחות. כל אזרח ישראלי – גם אני – רגיל לכך, שותף לכך, חי את החוויה הזאת ומכונן אותה מחדש יום יום.
אבל מובן שעבורנו כל זה אינו מקור לבושה, תימהון או זעזוע. כל זה הוא "שלטון החוק", כל זה נורמטיבי, כל זה – בלשונו של הנשיא – "הדרך הראשית". כך היה וכך יהיה: להבדיל ממה שהתרחש בכפר דומא, לכאורה זו אינה קנאות וזו אינה בריונות.
איור: ניב תשבי
אלא שבפועל זו בריונות מאורגנת, והעובדה שהיא מתבצעת באיצטלה של חוקיות ובשם המדינה אינה משנה עובדה זו. כי מהו נישול מתמשך של עם שלם מזכויותיו ומאדמותיו אם לא בריונות מאורגנת? בריונות שמקפידה להזדעק ולהשתומם לנוכח מופעי האלימות הלא מאורגנים שכאילו צצים להם יש מאין, הזדעקות שתכליתה בסופו של דבר, לצד מירוק המצפון, המשך המציאות המעוותת. מציאות שהרוב המוחלט של אלה שמזדעזעים כעת, מנשיא המדינה ומטה, תומכים בשתיקה או למעשה בהמשכה.
וזו אנרכיה: מציאות שבה מיליונים יודעים שאין חוק שיגן עליהם, שמנגנוני החקירה של השלטון הם מנגוני טיוח משוכללים ושמערכת בתי המשפט הצבאיים היא פס ייצור להרשעות – זו מציאות של חיים תחת אנרכיה.
לא נהיה בריונים? לא נהיה לאנרכיה? אנחנו מקיימים כבר מזמן משטר בריוני-אנרכיסטי: זו בדיוק המשמעות של משטר כיבוש שנמשך כבר כמעט 50 שנה. וכשהעיקרון המארגן של המציאות בשטחים הוא דה-הומניזציה של הנתינים, מתברר שלא פשוט לשלטון לקבוע את המינון המדויק של השפלת הנכבש.
חלק מאזרחי המדינה הכובשת אינם מסתפקים בבריונות ובאנרכיה תוצרת השלטון. חלקם מרחיקים לכת בפרשנותם את רוח המשטר. כל אלה אינן תוצאות חריגות: מדובר בתוצאה המתחייבת מההתנהלות הזאת. מי שמקבל את אלימות המדינה נגד פלסטינים כעניין נורמטיבי, אל ישתומם לנוכח מופעי קיצון מופרטים של אלימות שכזאת.
כך שהבחירה איננה בין אלה שמזועזעים ומגנים ומתביישים לבין אלה שלא. הגינוי של היום, ואין לי ספק שהוא אמיתי, הוא לא יותר מאשר הדרך הנוחה והמוסרית להימנע מהתמודדות עם המסקנות הפוליטיות ההכרחיות, אם הדובר באמת מבקש שלא לשוב ולהתבייש בעתיד. להבדיל, אם אנחנו באמת מבקשים שלא לשוב ולהתבייש בעתיד, אזי הבחירה היא חד-משמעית: סוף לכיבוש – או קבלה של מציאות מבישה שכמעט כולנו כבר התרגלנו לחיות אתה, להוציא בימים שבהם שורפים תינוקות.
חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים
