אני בת 40, אם חד הורית לשלושה ילדים, בני 17, 12 ו-7. אני "קטינה חוזרת" – הורי עזבו את הארץ כשהייתי ילדה ועליתי חזרה לפני כ-15 שנים. אני סטודנטית לחינוך ותעודת הוראה בגיאוגרפיה, ממקימות קבוצת הנאבקות למען הדיור הציבורי ומחוסרי קורת גג בדימונה.
למרבה הצער, המציאות מזמנת לנו אין-ספור הזדמנויות לפעול נגד אי צדק או עוולות. הבחירה להפוך אקטיביים מול מציאות עגומה נמצאת בידינו. אז איפה אני וילדיי היינו בקיץ האחרון? היינו בהפגנות בניסיון לעצור את מתווה הגז, היינו בפעילות בכפר הבדואי אל עראקיב שהממשלה הורסת שוב ושוב, היינו בהפגנת הזעם של הקהילה הלהט"בית בבאר שבע בעקבות רצח שירה בנקי. לא בילינו בבריכה, לא בילינו בים, בטח שלא בילינו בקניונים.
***
למה מאבק על הדיור הציבורי? מסיבה אגואיסטית לחלוטין, מההבנה העמוקה שאין לי צל של סיכוי לעמוד לבד מול מפלצת הביורוקרטיה הישראלית. הגעתי למצב שבו המדינה כל כך דיכאה אותי עד שכבר לא היה לי מה להפסיד. נאלצתי לבחור בין להיאבק או להישאר ללא קורת גג.
נזרקתי שוב ושוב מטבלת הזכאות לדיור הציבורי עקב הכנסות מגוחכות לקיום ארבע נפשות. כמה בנות אמיצות ואני הקמנו את קבוצת המאבק למען הדיור הציבורי ומחוסרי קורת גג בדימונה, כחלק בלתי נפרד מצוות הדיור הציבורי הארצי. בזכות השותפות, בזכות תמיכת התקשורת ובזכות המאבק עצמו, אני כותבת את המאמר הזה תחת קורת גג של קבע בדיור הציבורי בדימונה.
ומדוע המאבק על הגז? איך הוא קשור לדיור הציבורי? תוך כדי מאבק למדתי לרכוש כלים, חבריי למאבק לימדו אותי לעומק את כל רבדיו ועזרו לי להכיר את השחקנים בזירה. לאט לאט התעוררתי ממצוקה אישית לתודעה חברתית והבנתי שהמצב הוא תוצאה של מדיניות כושלת.
אני לא עצלנית. אני עובדת, לומדת בניסיון להציל את ילדיי מהסטטיסטיקה הארצית ובעיקר כדי להגשים חלום וחזון – ועדיין חיה מתחת לקו העוני. גיליתי כמה חשוב להשכיל, קראתי מאמרים (בעיקר בתקשורת החופשית) והתחלתי להבין סוגיות. כשהבנתי שהכסף הגדול נמצא במאבק הגז, לא היה לי ספק שאשתתף במאבק.
אם נובל אנרג'י היתה מוצאת נפט בשטחי ישראל ומוכרת את הדלק במחיר כפול ממחירו הנוכחי, הקהל הישראלי היה מבין את הקשר הישיר בין יוקר המחיה למונופול. אך כששומעים "גז", לא כולם מבינים על מה מדובר.
כשנאבקים למען הדיור הציבורי מייחלים לרגולציית המחיר ולפירוק המונופול, שהרי מדובר בביטחונה הכלכלי של המדינה ובאפשרות לצמצום הפערים החברתיים.
***
ילדיי ואני ביקרנו בכפר הבדואי אל עראקיב, שנמצא תחת צו הריסה תמידי ונהרס שוב ושוב. נשאר שם קומץ משפחות הנאבקות על אדמתן. למדתי היטב את תוכנית פראוור ונודע לי כי אל עראקיב אינו חלק ממנה – תושביו לא מקבלים חלופה לבתי הכפר שנהרסו. מכיוון שלא הצלחתי לגבש עמדה חד משמעית לגבי המאבק הזה, רציתי לראות את המקום במו עיני.
זו לא הסיבה היחידה שגרמה לי לנסוע לשם. אחרי שחזרתי לארץ גרתי שלוש שנים ברעננה וחולון והתמקדתי באזור המרכז. לאחר מכן עברתי לנתיבות. ביום שבו הגעתי לראשונה לבית החולים סורוקה, לבדיקת הריון שגרתית, נשארתי בפה פעור. הייתכן שיש כל כך הרבה ערבים בישראל? אנחנו לא לבד פה?
הקהילות בחברה הישראלית מנותקות זו מזו – וזו התוצאה. אי שם על ספסלי הכנסת יחליטו אם לדבר או לא לדבר על קידום משא ומתן, אבל בפועל בשטח הקהילות מנותקות לחלוטין. הניתוק הוא קרקע פורייה לגזענות ולשנאה. אני מאמינה כי חיבור ומפגש אמיתי בין קהילות יכול לשאת פירות של כבוד הדדי והפחתת מסרי השנאה.
המאבק המזרחי חי וקיים ואני חיה אותו ביום-יום שלי בפריפריה המדוכאת, אבל הוא כבר מזמן לא רק מזרחי. לכן הביקור באל עראקיב היה כל כך משמעותי. אפשר להנציח את הדיכוי תוך כדי שיתוף פעולה או התעלמות מוחלטת או שאפשר להחליט לשים לו סוף ולהיאבק יחד.
***
לפני זמן קצר נרצחה שירה בנקי במצעד הגאווה. היא הלכה להביע את תמיכתה בקהילה הלהט"בית, שאינה משתייכת אליה. אירועי הקיץ האחרון והשנה האחרונה העידו על כך שאנחנו חברה שלא מכילה שוני, ששבויה באידאולוגיות דתיות, חברה שאינה משקיעה די כדי ללמד כיצד לקבל שוני. בני בן ה-17 אמר לי: "במקומך לא הייתי מביא ילדה בת 7 להפגנת של הקהילה הלהט"בית". עניתי לו "אם לא אביא אותה, האם זה יעלים אנשים שונים מהעולם? האם הנוכחות שלה שם יכולה להפוך אותה לאדם סובלני ומכיל יותר? האם שתיקה אינה שיתוף פעולה?"
אין לי תשובות לכל השאלות, אבל אני חושבת שהורות היא מעשה פוליטי, שמעצב את אזרחי המחר. לכן עלי להיות פעילה למען ערכי השוויון שבהם אני מאמינה. המשותף למאבקים האלה הוא הדיכוי. דיכוי על רקע עדתי, כלכלי, דתי או מיני.
אילו הייתי יושבת בבית בחוסר מעש, הייתי זכאית לקצבה. מדוע מכיוון שאני לומדת, חונכת תמורת מלגות ועובדת במשרה חלקית, אינני זכאית לשום השלמה? מדוע כל הקיץ לא היו עובדות סוציאליות בדימונה ולא יהיו עד אחרי החגים לפחות? מדוע אנשים חסרי יכולת נאבקים בלי סוף על קורת גג של קבע בדיור הציבורי והקריטריונים מחריפים ללא קשר למציאות הכלכלית בישראל? מדוע לא משתלם לפרק את מונופול הגז ולצמצם את הפערים החברתיים? מדוע לא לחבר קהילות ולהפסיק להילחם? את מי משרתת השנאה כלפי השונה?
כל עוד אנחנו עסוקים בקיום שלנו, אנחנו לא מתפנים למאבקים החברתיים החשובים באמת. רק אם נאמין בכוחות שלנו לשנות את המציאות העגומה, נשנה אותה יחד.
אביגיל ביטון ממקימי קבוצת הנאבקות למען הדיור הציבורי ומחוסרי קורת גג בדימונה , מורה לילדים בסיכון
