1.
אם –
הרוסים יכבשו את חצי האי קרים,
אז –
בתגובה, גרמניה תעשה מצור על סטלינגרד, ואחר כך מישהו יירה בארכי-דוכס פרדיננד בסרייבו, ואחר כך גריבלדי יאחד את איטליה, ואחר כך קרל הגדול יקים את האימפריה הרומית הקדושה, ואחר כך חניבעל והפילים וישו ותיבת נוח – ויאללה להתחלה. כי ככה זה רוסיה. זאת לא מדינה, זאת מכונת זמן שעובדת על שלג, שכל הזמן רוצה אחורה. ומי שנוגע בה – גם עף לעבר, וגם נהיה לו קר. זאת דעתי והיא מגובה בעשרות מחקרים. הכל כאן במחשב. רוצה לראות את המחקרים שלי, דוקטור כרמון?
ככה אמרתי לדוקטור כרמון.
שנאנח ואמר: חגית, זה לא מחשב, זה המכשיר שעושה לך טיפול בחשמל. וזה לא מחקרים, זה הכפתורים שאומרים לי כמה אמפר להעביר לך במוח. אז תחזיקי חזק, ו – (רגע! רגע! יש טוויסט בעלילה!)
2.
ואז דוקטור כרמון לחץ על הכפתור,
אבל באותו רגע עברה בחדר האחות לודמילה,
והוא נגע בה בטעות, ומיד הועפנו כולנו לעבר, וכשחפרנו בשלג ויצאנו והסתכלנו סביבנו, ראינו שאנחנו בחצר ביתו של רספוטין, שעומד לידנו ובידו ביצת פברז'ה, והוא מלטף אותה ומלטף ומחכה שיצא ממנה אפרוח פברז'ה (ואז? ואז? אי אפשר לעצור בשיא המתח!)
3.
ואז דוקטור כרמון אמר לו,
תביא רגע לראות,
ורציתי לצעוק אל תיגע! אבל לא הספקתי, ואיך שהוא נגע בזה הועפנו כולנו, כולל רספוטין והביצה, ומצאנו את עצמנו בעידן הקרח, שזה לא ממש היה שונה מרוסיה כמו שהיא היום, רק פחות מדכא כי עוד לא המציאו את הדיכאון. ואמרתי לו: אתה רואה דוקטור כרמון? אתה רואה? רוסיה היא כן מכונת זמן, ותיזהר מהממותה הזאתי לידך (כן, המדור הזה מפתח אובססיה לממותות, משום מה), ודוקטור כרמון אמר, אבל חגית, חגית, ח –
ואז פקחתי עיניים וראיתי שאני עדיין בגהה,
עדיין מחוברת למכונה של הנזעי חשמל,
ומהראש שלי יוצא עשן.
מה קרה? שאלתי.
אני נורא מצטער, הוא אמר, חיברתי אותך בטעות לשטקר של רידינג. איך את מרגישה?
בסדר, אמרתי. קצת מדוכאת, כי הכל היה חלום.
הוא שמח מאוד לשמוע את זה, כי זה אומר שאני מבינה שהדברים שאני רואה הם לא אמיתיים. הוא פחות שמח כשמתחת לשמיכה שלי הוא מצא אפרוח פברז'ה (חגית)
4.
בטרגדיה רוסית, כולם מתים. בקומדיה רוסית, גם כולם מתים. אבל הם מתים מאושרים (ברי פארבר)
5.
רוסיה היא חלק מהתרבות האירופית. כך שמאוד קשה לי לדמיין את נאט"ו בתור אויב (ולדימיר פוטין. לא, הוא באמת אמר את זה. מן הסתם בעודו רוכב חצי עירום על סוס)
6.
ליטפתי את שיערו, וחצי מהשערות נשארו לי ביד. הוא הביט בהן בחוסר עניין. שאלתי: "הכל בסדר?"
"התרגלתי," הוא ענה. "זה הכל מצ'רנוביל. מכור אטומי. אני נולדתי שמה ליד, וזה הרס כל הבריאות שלי. תראי…"
והוא הוציא את הברך מהמקום.
"אוי," אמרתי.
"צ'רנוביל," אמר ומשך כתפיים. ואז הוציא אוזן, ושיחרר אותה לאוויר, והיא עפה.
"צ'רנוביל?"
"צ'רנוביל," הנהן. ואז חשף על הגב שלו שומה גדולה, שהיו לה עיניים.
"צ'רנוביל…" אמרתי.
"צ'רנוביל," אמר ומשך בכתפיו של מישהו אחר. בשלב הזה קצת התחלתי להתחרט על הדייט הזה.
"את בטח חושבת," אמר, "שאולי לא כל כך טוב לשכב אתי?"
"לא, מה פתאום."
"כן, כן," הוא הנהן בעצב. "את חושבת, אולי לא יהיה לי בולבול חזק."
"מה פתאום?!" שיקרתי.
"את צודקת," הוא אמר. "באמת אין לי."
"אוקיי…"
"אבל יש זה," הוא אמר, והוציא כזה מכשיר ששומרים בקניונים מעבירים עליך ושואלים אם יש נשק.
"אין לי נשק," אמרתי, והוא נחר בבוז. הוא העביר את המכשיר מטר ממני, ומיד גמרתי.
"נו, איך?" שאל אחרי שגמרתי להתנשם.
"מה זה היה?!" שאלתי, כל גופי מתרונן באושר.
"צ'רנוביל," אמר.
"וואו… זה מדהים."
"לך זה מדהים."
"ולך?"
"לי," הוא אמר, "זה עשה סרטן."
זה היה מאוד עצוב. מאוד מאוד עצוב. אבל אחרי זמן מה בכל זאת שאלתי: "אפשר עוד פעם?" (מתוך: "רוסיה, אז והיום" הוצאת משרד הביטחון, על נייר טואלט דיגיטלי)
____________________________________________