1.
פעם נסעתי בג'יפ צבאי עם מש"קית ת"ש יפהפייה וצעירה ובלתי מושגת, ועם מרצה להיסטוריה צה"לית שמשום מה נבחר להעביר אתנו את שנות הפנסיה שלו. הוא בוודאי היה מבוגר יותר מכל מילואימניק שראיתי אי פעם.
הם ישבו מקדימה, הנערה היפה וההיסטוריון הזקן, ואני ישבתי מאחור בג'יפ הפתוח עם רובה בהצלב ומחסנית בהכנס. מאבטח אותם, כאילו. הנערה היתה כל כך יפה ששנינו שתקנו. גם החוכמה של ההיסטוריון וגם החוכמולוגיה שלי, לא העניקו לנו כוחות דיבור באותה נסיעה. הוא, מן הסתם, כי גילו המתקדם הפך אותה לבלתי מושגת. אני, בדיוק מאותה סיבה, מהצד השני של סולם הזמן – הייתי ילד מדוכא במדים, והיא היתה מכוכב אחר.
ואז קרה משהו שאזכור כל חיי: היא עצרה בצד הדרך, ירדה מהג'יפ, והתחילה ללכת. זה היה איפשהו ליד השדות של קיבוץ שעלבים, ולא היה שם שום דבר בסביבה, שום בית או מחסה או תחנת אוטובוס או קיוסק או אדם או סוס. כלום. והיא המשיכה ללכת.
ההיסטוריון הביט בי, במבט שאמר: אתה לא מצפה שאני אלך אחריה, נכון?
אז ירדתי מהג'יפ והתחלתי ללכת בשדות. היא התקדמה בקצב מהיר ומדי פעם חשבתי שאיבדתי אותה, וכבר רציתי לחזור, אבל אחרי כמה שניות ראיתי את צלליתה חותכת הרחק בשדה, והמשכתי. אני לא יודע כמה זמן הלכתי. אבל לפתע נהיה יותר קריר, ופתאום היה שם מבנה קטן ונטוש, מאבן, והייתי בטוח שהיא נכנסה פנימה – לא היה שום מקום אחר שהיתה יכולה להיכנס אליו – אז גם אני נכנסתי.
בפנים היא ישבה, על אבן. נכנסתי ונעמדתי בכניסה, מצפה שתכיר בקיומי. חלפו חמש, שש דקות, עד שהפנתה את ראשה אלי, ואמרה: "אנשים חושבים שהם יודעים הכל. אבל הם לא יודעים כלום."
הנהנתי, בלי להתחייב יותר מדי.
והיא אמרה: "הוא עוד שמה?" והנידה בראשה לעבר הג'יפ הרחוק.
"נראה לי," אמרתי. "לאן יש לו ללכת?"
ואז היא קמה, ניערה את בגדיה, ויצאה בחזרה אל הג'יפ. ההליכה בחזרה היתה איטית ונינוחה, ולא היה איכפת לה שאלך לידה. שאלתי אותה כמה פעמים מה קרה, ואם היא בסדר, אבל היא סרבה להתייחס לנושא.
כשהגענו, התיישבה חזרה ליד ההגה. ההיסטוריון הביט בה בלי לומר מלה. התיישבתי מאחור, חוזר לתנוחת המאבטח. היא התניעה והמשכנו לנסוע. אני זוכר שבשלב מסוים ההיסטוריון התחיל להגיד משהו, אבל מבט אחד ממנה השתיק אותו.
הוא הביט לאחור, אלי, בחוסר נוחות, אבל התעלמתי ממנו.
עד מהרה נעצמו עיני, ונרדמתי. כשהתעוררתי היה כבר חושך, והגענו לבסיס, וידה ניערה את רגלי בעדינות והעירה אותי. היא לא רצתה שייראו שנרדמתי. זה לא מאוד מקצועי מצד המאבטח, לישון כל הנסיעה.
2.
יותר ויותר סדרות דרמה עוסקות בתעלומות. לא תעלומות רצח, או תעלומות הלב, או כל תעלומה אחרת שניתן, לפחות, לנסות לפתור אותה. אלא תעלומות שאין להן שום אחיזה כמעט במציאות. תעלומות שהפתרון להן לא יגיע בסוף הפרק, או בסוף העונה, או בכלל אי פעם.
תעלומות לצורך התעלומות. שמנצלות את האובססיה האנושית לפתרון חידות, את חוסר היכולת להניח למשהו בלתי הגיוני להישאר כזה. אבל זוהי רק מניפולציה: בניגוד לתעלומות של שרלוק הולמס, או של אינדיאנה ג'ונס, או של התנ"ך – התעלומות החדשות לא נועדו להיפתר. הן נועדו להישאר לנצח כמו שהן: חידה לצורך החידה.
והשאלה הגדולה היא: איזה צורך זה משרת? והצורך, נדמה, הוא המחסור האנושי ההולך וגובר במסתורין. בעולם שבו אתה יכול להיכנס בגוגל מפות לקוטב הצפוני ולראות אותו בזמן אמיתי, נוצר חוסר עצום במסתורין. במשהו גדול ומיתי ומרתק שיסחוף את התודעה למקומות חדשים. והחוסר הזה הוא אמיתי, גם אם סדרות הטלוויזיה הללו הן מפוברקות ומטופשות.
הזעקה ההולכת וגוברת לקולומובוס חדש. קולומבוס של התודעה.
3.
עשר שנים אחר כך, פגשתי אותו שוב, את אותו היסטוריון. הפעם כבר כתבתי בעיתון, ונשלחתי לראיין אותו על הספר האחרון שכתב, שבדיעבד היה גם הספר האחרון שיכתוב בחייו. והעליתי בשיחתנו את אותה נסיעה מוזרה, את אותה עצירה בלתי מוסברת בשדות קיבוץ שעלבים.
שאלתי אותו אם הוא הכיר אותה, ואם היה לו מושג מה זה היה, כל העניין הזה. אבל הוא הכחיש שמקרה כזה קרה אי פעם, ושנפגשנו בעבר. אני לא יודע אם לא זכר או שיקר. או ששני הדברים יחדיו. לפעמים אנשים בוחרים לא לזכור, ושנייה אחר כך הם באמת לא זוכרים. האם אפשר להאשימם בהסתרה מכוונת? כן, את האדם שהסתיר, בוודאי שאפשר. אבל האדם הזה כבר איננו. במקומו עומד אדם שמעולם לא היה שם. רצח מושלם.
מה שגרם לי להיזכר שוב באותה נסיעה. והיום אני חושב שקראתי את הסיטואציה לא נכון. ושהשתיקה ביניהם היתה אלימה. שהם הכירו, מאיפשהו, ולא היכרות נעימה.
4.
הפעם האחרונה שראיתי אותה שוב, היתה בהלוויתו של אותו היסטוריון, כמה שנים אחר כך. אז כבר היה ברור לי, שהם הכירו. ניסיתי לשאול אותה על זה, אבל היא נתנה בי מבט כזה מפחיד, שוויתרתי. היא כבר לא היתה מש"קית ת"ש, וגם לא יפהפייה במיוחד. סתם אשה עם אבן על הלב.
והיום אני חושב: לא היה שם שום מסתורין. אבל בתור נער-חייל, היה לי חשוב לחוות את זה כמסתורין. ובתור אדם שכותב, היה לי חשוב לכתוב את זה כמסתורין. ואתם, בתור קוראים, היה לכם חשוב לקרוא על זה כמסתורין. אבל היו עשרה הסברים הגיוניים בהחלט שיכולתי לספק לעצמי, ואם באמת רציתי הייתי יכול לבררם. אבל בחרתי שלא. בחרתי במסתורין.
נער-חייל בודד וחסר קשר לחיים, שנסיבות שירותו הצבאי הפכו אותו לאוטיסט מרצון, שרצה מסתורין בחייו כדי להרגיש שיש משמעות, מעבר לכלום הזה שהוא חי בו. והיה עדיף לו להרגיש שהבחורה מסתורית, ולכן לא נגישה, מאשר שהוא נער-חייל ביישן ופחדן, המאוים מיופיה ומיניותה.
וזה מה שחשבתי בעשור האחרון, כשחשבתי על כל האירוע הזה, עד שבמקרה נסעתי עם מתקן מזגני אוויר לבית לא רחוק משם –
עכשיו כבר יש שם כביש ובתים ומן הסתם אפשר לראות הכל בגוגל מפות –
והאיש סיפר לי על בית האבן המוזר שהיה שם באמצע השדה, לפני שנים. וכשסיפרתי לו את הסיפור הזה הוא אמר שהוא מכיר היטב את הנערה היפהפייה, ושגם היא סיפרה לו איך פעם נסעה באותו שדה, איתי ועם מרצה זקן להיסטוריה, אבל אחר כך ביקשה ממנו שאם אי פעם יפגוש אותי, שלא יזכיר את העובדה שהוא מכיר אותה.
"למה," שאלתי, "למה?!"
הוא משך בכתפיו, ואמר: "לא יודע. זה מה שהיא ביקשה."
ועכשיו אני כבר לא יודע מה לחשוב. אולי גם החיים העכשוויים שלי חזרו להיות כמו בצבא. אולי חזרתי, בגילי המבוגר, להיות משועמם ומפוחד ומנסה למצוא מסתורין בכל דבר.
ואולי עדיף להשאיר את זה ככה ולא לחשוב על זה.
