1.
בוא אבא, תשב.
מה זה, כרמיתי'לה, מה זה כאן?
זאת מסעדה אבא.
אני יודע שזאת מסעדה. אני לא סנילי. אבל בשביל מה?
אני פשוט רוצָה שתיהנה.
אני נהנה בבית.
אבל ככה אנחנו יוצאים, נהנים, מבלים – זה מסעדה מאוד טובה. היה כתוב עליה בהארץ.
כתוב טוב, היה?
אה… שגיא כהן… יש לו סטנדרטים מאוד – הוא דוקטור להיסטוריה – אתה תיהנה פה מאוד (וכך הם המשיכו להיפגש, פעם בשבוע, האיש ובתו. היא לוקחת אותו למסעדות יוקרה, והוא מתלונן. שנים אני עוקב כבר אחרי הצמד הזה, ושנים אני מתאפק מלכתוב עליהם, אלא שלפני כמה ימים ראיתי את הבת יושבת לבדה בפושון במתחם שרונה, מזיזה משהו בצלחת קדימה ואחורה בלי חשק רב, ושאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה שאביה נפטר והיא איבדה את החשק לאכול במסעדות, אבל באופן מוזר עדיין היה לה חשק ללכת אליהן. זה קרה לי כבר פעמיים, אמרה, והביטה בצלחת שלה. ואז שאלתי את רשותה לכתוב על פגישותיהם השבועיות, והיא נעתרה בשמחה. אז בבקשה, מדגם מייצג:)
2.
"מה זה, חיה?" אמר האבא. "איזה חיה זה?"
"זה בויאבז, אבא," אמרה בתו, וטעמה משלה: "וואו. זה מדהים."
"איזה חיה זה בויאבז? לא מכיר כזה חיה."
"זה מרק פירות ים. תאכל אבא, זה מאוד טעים."
"גם אצלי בבית טעים."
"כן, אבל זאת מסעדת דגים, ו -"
"גם אצלי יש דגים," הוא אמר, "יש לקרדה, יש מלפפון חמוץ." (לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שזו לא הבת שמתעקשת לגרור אותו לכל המקומות הללו; שמדובר כאן בעיסקת חליפין, בה שניהם זוכים לעשות את מה שהם הכי אוהבים: היא לאכול, והוא להתלונן. על כל מיני דברים – האוכל היה רק המתאבן:)
4.
"חם, חם מאוד, לא היינו צריכים לצאת."
"חם לך?" אמרה הבת. "יש פה מזגן."
"פה, כן. אבל בחוץ, חם."
"אבל אתה לא בחוץ, אתה בפנים."
"אבל כשנצא?" אמר האבא. "כשנצא, מה יהיה?"
"בסדר, כשנצא…"
"או!" אמר האב בניצחון, "את תמיד לא חושבת קדימה. בגלל זה אין לך דירה." (ויש עוד נושאים:)
5.
אז מה אבא, מה אתה אומר על ביבי?
מי?
ביבי, ביבי.
מי זה?
ראש הממשלה, מי זה.
אה.
מה אתה אומר עליו?
אני אגיד לך דבר אחד. על ביבי.
בבקשה.
ביבי לא היה אוכל דבר כזה.
נו, באמת.
בגלל זה הוא כל הזמן מנצח, ואתם כל הזמן מפסידים. הוא חושב על המדינה, ואתם – צדק, מה-צדק, החברתי, הכיבוש… א-מה הכי חשוב לכם? אוכל.
בסדר.
ביבי לא ככה.
נכון. הוא אוכל לקרדה. זה מה שהם אוכלים כל היום, הוא ושרה. יושבים, אוכלים לקרדה.
מי זאת שרה?
אשתו! שרה! אשתו!
תגידי אשתו. מאיפה אני צריך לדעת?
איזה עוד שרה יכולה להיות?
לא יודע. הוא ראש ממשלה. יכול להיות לו איזה שרה שהוא רוצה. הוא גם בחור מושך.
טוב…
למה הוא לא מביא לי את הפירה, למה? (והוא סימן למלצר, שחש והגיע לפני שהבת יכלה לעצור את האסון:)
6.
"סליחה, לא קיבלתי את הפירה."
המלצר הביט בשולחן. הוא הצביע על צלחתו של האב, שכמעט ולא נשאר בה דבר.
"מה זה? מה אתה מראה לי?"
"את הפולנטה."
"זה היה פירה?" תמה האבא.
"זה כמו פירה. זה מקמח תירס."
"אה."
"היה לך טעים?" שאל המלצר.
"בתור פירה – זה הכי גרוע שאכלתי בחיים שלי."
"אבא," אמרה הבת, "זה לא פירה, זה פולנטה."
"אז שיכתבו 'פירה לא טעים'. למה לתת שם אחר? למה להטעות את הציבור?"
"טוב…" אמרה הבת, ופנתה למלצר: "אנחנו בסדר."
"לא, אם אתה רוצה משהו אחר -" אמר המלצר, עדיין לא מבין את עומק הצרה אליה נקלע.
"יש לכם לחם עם שמאלץ?" שאל האבא.
"אבא!"
"מה זה שמאלץ?" שאל המלצר.
"זה שומן," הסביר האבא למלצר, "שמים על לחם שחור, זה דליקטז."
"אין לנו דבר כזה," אמר המלצר, והביט באישה.
"אז גריבן," אמר האבא.
"אבא!"
"גריבן, זה עור של תרנגולת, חותכים קטן קטן, מטגנים, עד שנהיה שחור."
"לא…" אמר המלצר, "גם זה אין לנו."
"נו," אמר האבא לבתו, ונשען לאחור: "אמרת מסעדת יוקרה." (ורק בסוף, כשכבר היו בקפה-וחשבון-בבקשה, היא העזה לומר לו את אשר על ליבה:)
7.
"אבל אתה אוהב לאכול, אבא -"
"אני לא," אמר.
"אתה אוהב! אל תגיד לי שאתה לא אוהב! לפני שאנחנו הולכים, אתה כל הזמן שואל, איזה מסעדה זאת, מה אוכלים שם, מאיפה שמעתי עליה -"
"נו, בסדר…" אמר האבא.
"אז למה אתה עושה לי כזה פרצוף ברגע שמתיישבים?"
"אני עושה פרצוף?"
"כן!" אמרה הבת.
"איזה פרצוף אני עושה?"
"פרצוף תחת."
"לא," אמר האבא, "זה אני עושה כשאני מחרבן."
"אבא! אנשים יושבים פה ואוכלים!"
"נו אמרתי לך, יותר טוב בבית. שמה אין אנשים." (הם קמו והלכו, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם ביחד. וכולי תקווה שהצליחו לריב בעוד כמה מסעדות יוקרה, לפני שנפרדו לתמיד)
