1.

הכל התחיל כשעשיתי קקי על שולחן ראש הממשלה. לא בכוונה – במקרה לגמרי אכלתי סופלקי מקולקל שעתיים קודם, וזה מה שיצא, וככה הסברתי כבר שני שליש מהכותרת, ותאמינו לי שאם תמשיכו לקרוא יבוא גם השלישי, אבל לא זה הסיפור (וכן, כן, יש סיפור, אל תלכו, אל תלחצו על הכפתור הזה בסמארטפון שלוקח אחורה; ולא, לא בגלל שתיפלו לתוך הג'ורה – המדור של היום לא עד כדי כך מוטה-חריזה!)

2.

אז הסיפור הוא שנתניהו נכנס, ראה אותי עושה קקי על השולחן שלו, ומיד אמר: בסדר, גברת, בסדר, את יכולה להיות ראש ועדת חוץ וביטחון. ומה שמוזר זה שאני אפילו לא חברת כנסת. אני סתם חגית שברחה ממכות חשמל בגהה, ובדרך אכלה סופלקי מקולקל (חגית. כן, אותה חגית שאתם מכירים ואוהבים. עכשיו תישארו להמשך הסיפור, או שכבר צץ לכם הבאנר הזה שמאיץ בכם לקרוא מדור אחר עוד לפני שסיימתם את זה?)

3.

אתם בטח רוצים לשאול אותי הרבה שאלות, אז תירגעו וקחו מספר, כי אני לא משתפת פעולה עם התקשורת חוץ מהאתר הזה, שהוא גם חברתי וגם יש לו חולצות חשובות. ומגרדות בפיפי – אם כי במחשבה שנייה, ככה לא לובשים חולצות. טוב, יש סיבה שאשפזו אותי בגהה (ולהלן העלילה:)

4.

אז קודם כל, אתם בטח רוצים לדעת למה ברחתי ממכות חשמל למרות שידוע שאני די משתפת פעולה עם זה, ואפילו למדתי לשים קרח בפה כשמחשמלים אותי כי אז יוצא לי פווווו ארוך כזה מהגרון ויחד עם הקרח זה יוצר אפקט מזגן וחוסך לבית חולים המון כסף (כן. רוצים לדעת. נו?)

5.

נו אז אני מרשה רק לדוקטור כרמון לחשמל אותי, וזה ממניעים אלקטרו-רומנטיים, והייתי מסבירה לכם אבל אתם עדיין מאלה שחושבים שרומנטיקה זה משהו שבא מהלב, וזה לא נכון – זה בא מזה שאת אומרת לעצמך, "הי, הוא גם רופא וגם רווק וגם מחשמל, אז בבקשה לב תתחיל לעבוד כי אחרת אני אשאר רווקה לנצח".

ולכן אני מרשה לו לחשמל אותי,

אבל לא לאף אחד אחר,

ובגלל זה באותו יום שהוא נסע לכנסת להעיד בוועדת הכספים שכל ההוצאות החריגות על חשמל בגהה זה רק לצורכי מחקר וריפוי (כולם מתעסקים בכמה חשמל אני צורכת, אבל אף אחד לא מתעסק בכמה אנרגיה אני מפיקה! בייחוד בדיבורים),

אז תוך כדי שאני מסתובבת לי עם הפיג'ם ומקשיבה לפודקאסט ויפאסאנה (או שסתם לא מוקלט שם כלום, אין דרך לדעת), ראיתי שלושה רופאים זקנים בחלוקים לבנים מתקרבים אלי עם הידיות של החשמלטור, אמרתי להם, "מה קורה חבר'ה?!"

והם אמרו, "סתם, חם, ושמענו שאת יודעת לעשות מזגן."

אז אמרתי להם לא לא לא, אבל הם כבר שלחו את הסניטרים הערבים שיחזיקו אותי. רק מה שהם לא ידעו, זה שמרוב החישמולים נהיו לי כוחות-על, ואיך שהם נגעו בי צעקתי "וו-או-וו-או" והכוח-על שלי הדליק לי מנורה כחולה מעל הראש, והסניטרים חשבו שזה משטרה וברחו, ואני ניצלתי את ההזדמנות וברחתי מגהה,

ועשיתי קפיצת הדרך והגעתי למשכן הכנסת (אצלי קפיצת הדרך זה לא משהו רוחני, פשוט בדרך מצאתי קפיצים ישנים של מזרון ודילגתי עד לירושלים),

ושם חיפשתי איפה ועדת הכספים ובטעות מצאתי את עצמי בחדר של נתניהו, וכבר הסברתי לכם מה עשה לי הסופלקי שאכלתי בדרך אז – (רגע, חגית! עצרי ועני על השאלה: למה על השולחן?)

6.

כי זה היה דחוף, וכי זה נראה לי יחסית מקום נקי, כי מאז שהשיחות עם האיראנים די מתקדמות, והשמאל הפסיד בבחירות, ורעיון שתי המדינות די התאייד, אז השולחן שלו נהיה נורא נקי –

ופתאום הוא נכנס, ראה מה עשיתי, ואמר: "בסדר, בסדר, אני לא יודע מי את, אבל קחי את ראשות ועדת הביטחון ותפסיקי עם זה."

"אני…" התחלתי לומר.

"ויו"ר מפעל הפיס, בסדר."

"אבל – "

"ומטוס אף-35 חדש, לשימושך האישי."

בשלב הזה ויתרתי על הצורך להבהיר לו שאני לא חברת כנסת, ומה שאני עושה זה לא איום על הקואליציה, ורק נותר לי לברר: "המטוס – אפשר לרסס איתו?"

"לרסס מה?" תהה ראש הממשלה.

"ריסוסים…?" הצעתי.

"אה," הוא אמר. "כן, בטח."

"מה חשבת?" שאלתי בזהירות.

"חשבתי שאת מתכוונת לרסס אוכלוסייה אזרחית."

"ואז…?"

"כלום. גם אפשר."

וככה יצא שנהייתי יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ומפעל הפיס, וטייסת קרב, למרות שכל מה שרציתי זה רק למצוא את דוקטור כרמון, וכשיצאתי החוצה ראיתי את אורן חזן אז מיד סיפרתי לו, כי היה לי ברור שהנה בנאדם שלא אוהב לצאת פראייר, והוא נכנס לחדר של נתניהו ויצא אחרי דקה מחייך, עם משהו מאחורי הגב.

"מה זה?", אמרתי, "מה זה?"

אבל הוא אמר שזה סודי. אז בעטתי לו בברך והוא אמר "איי! איי! בברך?!" והתקפל מיד, והראה לי מה קיבל מנתניהו – לא יודעת מה זה עושה, אבל זאת היתה קופסה שכתוב עליה "המוצא הישר מתבקש להחזיר לדימונה", ובתוכה היה כפתור אדום.

זרקתי לו חזרה את הקופסה, ובעיטה בברך או לא בעיטה בברך, הייתם צריכים לראות אותו מזנק כדי שזה לא ייפול לרצפה (טוב, זה לא נגמר, הסיפור הזה, אז -)

7.

רגע! הנה הסוף: איך שאני יורדת במדרגות את מי אני רואה? את דוקטור כרמון שלי! התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות, סיפרתי לו כל מה שקרה והוא התרשם מאוד, ואמר: "בטח פחות נראה אחד את השני, עכשיו שתהיי עסוקה בוועדת חוץ וביטחון."

"נראה לך" – שאלתי בזלזול – "שאצלי יש משהו יותר חשוב ממך?" ונתתי שריקה בשתי אצבעות, וצעקתי: "אורן חזן!"

"לא מדבר איתך, יא בועטת בברך!" שמעתי אותו צועק מאיפשהו.

"בסדר, סליחה – ואם אני נותנת לך את ראשות ועדת חוץ וביטחון, פיצוי?"

"אז… בסדר," צעק חזרה. "סולח. אבל תדעי לך שזה כואב!"

שילבתי את זרועי בזרועו של דוקטור כרמון, ואמרתי: "זהו. אני פנויה. רוצה לקפוץ לסינמטק ירושלים ולראות רטרוספקטיבה של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי?"

"פחחח," אמר דוקטור כרמון, "את כל זה עשית רק כדי להצדיק את החרוז שבכותרת, אה?"

"מה?! נראה לך שעד כדי כך אני משוגעת?" אמרתי, ובאמת הלכנו למשהו אחר (לסרטו האחרון של אמן האנימציה היאהו מיאזקי. למה?)