בנאדם חושב שהוא אפס מאופס, מפגר טכנולוגית ברמות הכי גבוהות שאפשר ואז יום אחד הבת שלו שואלת אותו, איך משנים את שורת הסטטוס בוואטסאפ. אותו! את האפס המאופס! את המפגר טכנולוגית! והוא כולו גאה שהנה העולם לא שייך לצעירים כמו האמרה שהמציא כנראה מישהו צעיר, ואולי יש עוד טריק אחד או שניים שהכלב הזקן הזה יודע. והוא עובר בין כל התפריטים ולוחץ על כל המקשים ולאט לאט (ארבע וחצי שניות על השעון, ספרתי בקסיו שלי) זיק ההערצה שהופיע בעיני בתו – נעלם, והיא אומרת, לא נורא אבא, אני אמצא בעצמי, והבנאדם חוזר לעמדת המוצא שהוא אפס מאופס ומפגר טכנולוגית ברמות הכי גבוהות שאפשר.
אותה בת שהוזכרה לעיל פונה לאחיה הגדול ממנה מאוד, בכמעט 11 חודשים (אגב, לקח לחיים: מסתבר שאפשר להיכנס להריון מיד אחרי לידה), וידו מרחפת כרוח אלוהים על פני הצג, ובנקישה אדירה הוא פונה לאחותו ואומר: הנה, קחי. זה כל כך פשוט. כולם יודעים איך לשנות את הסטטוס בוואטסאפ. אל תהיי סתומה כמו אבא.
בדיעבד ייתכן שניצני חוסר הידע הטכנולוגי נובעים מכך שגדלתי בדור הווידאו. להוריי היה את המכשיר המופלא הזה, שקלט ופלט קסטות משל היה בולע חרבות אקזוטי, והיינו לוחצים פליי, וריסט וריקורד בחדוות נעורים, אך לא יותר מכך. לא היה צריך. כלומר, היה צריך, אבל לא רצינו. כלומר, רצינו, אבל לא ידענו, אבל גם לא שאלנו באינטרנט כי עוד לא היה. אני זוכר שהיתה לו – למכשיר – כמות כפתורים ואפשרויות שלא היתה מביישת קוקפיט של F16. ולא השתמשנו באף אחד מהם והחיים שלנו היו מצוינים! טיפ טופ, כמו שאבא שלי אומר.
ציור: הוליס בראון ת'ורנטון
עכשיו שוב הילדה מהפסקה הראשונה פה. היא פונה לאביה הקשיש, אם יש לאבא רעיון מה לכתוב בשורת הסטטוס בוואטסאפ. תכתבי "החיים יפים", אני מציע. משעמם, היא פוסקת. אולי "אסטה לה ויסטה, בייבי", אני מציע אחרת. תביא משהו מקורי, היא מתעצבנת. שתתעצבן, זה לא שאני נהנה מכתיבה לפרנסתי. אה, רגע, אני כן. מה עם "חולה על במבה אדומה", אני שואל. זה טיפשי, היא אומרת, אתה לא מבין אותי בכלל, איך אתה אבא שלי?
איך אני אבא שלה באמת? לפעמים מתחשק לי לשכוח את הילדים באוטו, אבל אני מפחד שהם יסיעו את עצמם למשטרה וילשינו עליי. וגם אין לי אוטו. שכחתי פעם את הילדה באופניים, אבל היא פשוט באה אחריי.
הילדה שוב הולכת לאחיה הבוגר, שלא ברור לי למה הוא מבוגר מספיק כדי לעזור לה ואני לא. היא שואלת אותו איזה סטטוס לרשום בווטאסאפ. הוא אומר לה "רווקה", היא מתפוצצת מצחוק ומעדכנת. לדעתי זה לא מצחיק בכלל, אבל זה לא שאני מתפרנס מכתיבה קומית או משהו.
דור בא ודור הולך והניתוק נשאר. מאה ארבעים שנה עברו מאז המצאת הטלפון ואמא שלי עדיין לא יודעת להשתמש בו כמו שצריך. אפשר להמתין שעות בממתינה כי היא לא יודעת איך לקבל עוד שיחה, וזה מפתיע, כי היא נורא אוהבת לדבר. אבא שלי ראה פעם מחשב, המחשב נבח עליו (כך הוא מספר) והוא ברח מהחדר. מאז, כדי לא לקבל ביס, בכל פעם שהוא רואה חנות מחשבים, הוא עובר לצד השני של הרחוב.
אני כבר בן 41 וארבעה חודשים ושלושה ימים. כבר לא גדי מלא עזוז ופוחז שהייתי, אלא צבי מלא חוכמת חיים ובוגר הטכניון של החיים. על מי אני עובד, אף פעם לא הייתי מלא עזוז ופוחז. יש לי הרגשה שאם הבת שלי היתה פוגשת אותי כשהייתי בן 10, אז א', היא היתה נורא מתפלאת איך אני אבא שלה ורק בן 10, ו-ב', עדיין לא הייתי יודע לעזור לה בשום דבר טכנולוגי או להבין אותה, כי אני נולדתי אבא והיא נולדה ילדה. אבל אולי אני קצת נסחף והמצב בעצם טיפ טופ.
לאלו מכם שהתגעגעו
