אם אתם תל אביבים, יושבי מנזר-נחמה-וחצי-קפה-שלג רבתי, בטח פגשתן את חמדן. חמדן מגיע אלינו מבית חנינה מדי בוקר, ומוכר דברים שאיש לא צריך במחיר מופקע – קופסאות ריח מצחינות לאוטו, מגבות שעולות שקל בשוק הכרמל ומצתים שאם הם נשארים יותר מדי זמן בחום של האוטו הם מתפוצצים לך באמצע הנסיעה ואת בטוחה שמינימום פגע בך בקת"ב.
איך חמדן מוכר דברים שאף אחת לא צריכה בכל כך הרבה כסף? פשוט מאוד. הוא בן עשר ולא מקבל 'לא' כתשובה.
"למה אין בצפר?", אני שואלת אותו כל פעם שאנחנו מתראים. "יש עכשיו חג, חופש", הוא עונה לי ללא כל התחשבות בחגי ומועדי האיסלם, היהדות, הנצרות או הבודהיזם.
אני גרה בירושלים ויושבת לכתוב עם הלפטופ (בירושלים, בתל אביב, ואם צריך גם בכפר סבא) בבתי קפה פלצניים ואו היפסטריים שגם בהם, ממש כמו אצל חמדן, המחירים יקרים מדי ביחס לאיכות המוצר.
אני וחמדן גרים באותה עיר, ושנינו בורחים לתל אביב לפעמים. הוא קצת יותר ממני.
גרתי בתל אביב כמה חודשים טובים, ולאחריהם עוד כמה, וכשעברתי לירושלים הבנתי שהדבר שהיה לי הכי קשה במעוז חיי הלילה היה שאיש לא ניגש אליי. פעם חיכיתי לחברה כמעט שעתיים ב'סלון ברלין', ואפילו עם הברמןמלצר לא הצלחתי לפתח שיחה. עם חמדן הייתי יושבת, לפעמים חמש דקות ולפעמים שעה, ומדברת. ברור לי שמה שמשנה לו בסוף זה שאני אקנה ממנו דברים, אבל זה לא משנה את העובדה שנחמד להעביר יחד את הזמן.
נורא מרגיע בשבילי להיות בתל אביב. רוב מי שיושב סביבי עכשיו בבית הקפה ככל הנראה מחזיק בדעות פוליטיות דומות לשלי, לכולם יש לפטופ בדיוק כמוני, עם סיגריה ובירהפייסל ותהקפה ועוגהתבנית כזאת אוו אחרת של קיבעון אוראלי נהנתני ולא בריא. אני מרגישה פה בנוח. בבית. אין לחץ.
ילדה שדווקא כן הלכה לבית הספר. חברון, 2014. צילום: דנה דירקטור
אבל הנוחות הזאת מולידה ניתוק. היא משכיחה מאתנו דברים כמו העובדה שחמדן בן עשר ולא נמצא בבית ספר כי החיים לא הוגנים, אבל אנחנו מרגישות חברות שוות לו כי שתינו איתו שוקו. זאת פוזיציה שכשנמצאים בה היא פוגעת במוטיבציה שלנו לעשות משהו כדי שילדים בני עשר ישבו בכיתה ולא יסתובבו 12 שעות בחמסין ובברד בניסיון להתקיים כלכלית.
ירושלים מזכירה לי את זה כל יום. כל הזמן. כשהייתי צריכה ללכת עשרים דקות מהדירה שלי ברחביה כדי לקנות סיגריות בשבת כעסתי על הכפייה הדתית. כשאני מסיימת משמרת בשלוש בלילה ואין לי איפה לאכול במרכז העיר אני נזכרת שירושלים, שגדולה פי שתיים מתל אביב, מקיימת בערך אחוז מעסקי תרבות הפנאי בה (נתון לא מדעי, אבל ככה זה מרגיש). כשאני רואה ניידות מהבהבות ומג"בניקים רצים בהיסטריה אני כועסת על ההתנהלות הביטחונית של הממשלה שלנו. כשאני שומעת את הסירנות מהשיירה של ביבי שחוסמת את כל הרחוב, בא לי לצרוח ולהחליף את השלטון.
ירושלים מכעיסה אותי, תל אביב עושה אותי אפאתית. לא רק אותי. ומצד שני אני מכירה אין ספור אנשים, ירושלמים, פריפריאלים, תל אביבים ואנשים השייכים לאוכלוסיות מוחלשות, שנמאס להם לכעוס והדבר האחרון שחסר להן הוא להיות בלב הסכסוך. בשבילם לחיות בתל אביב זאת הבחירה ההגיונית היחידה כדי לשמור על שפיות. תל אביב היא מרכז רוחני נאור, עיר שבה אפשר להתמקד בפיתוח עצמי ובפיתוח רוחני מבלי להרגיש עם זה רע. ובאמת לא צריך להרגיש עם זה רע, זאת אמורה להיום השאיפה של כולנו – שיהיה כאן מספיק טוב כדי שנוכל להתעסק בדברים שאנו אוהבות.
אבל אנחנו עוד לא שם. כי לא מספיק טוב כאן. כאן אנחנו לא חיים בפלורליזם. יש חילונים, חרדים ודתיים, ערבים ישראלים ופלסטינים, מזרחים ואשכנזים, שמאלנים וימנים – וכל קבוצה היא ברובה מכונסת בעצמה ומתוסכלת מחוסר הסנכרון עם הקבוצות האחרות.
לפני כמה חודשים ישבתי ביפו ופגשתי את חמדן יחד עם אחיו הגדול. יצא לנו לדבר קצת יותר לעומק על בית ספר. אחיו הגדול של חמדן הסביר לי שזה בזבוז של זמן. גם הוא עובד מגיל עשר, בהתחלה במאפייה ולאחר מכן במכירת מצתים בבתי קפה בתל אביב, ועכשיו הוא גדול מדי – בן 15 – אז אנשים כבר לא רואים אותו כילד חמוד ולא קונים ממנו. מזל שיש אחים קטנים.
אני עם החולצה של 'המקום הכי חם בגהינום' ומרגישה במקום הכי חם בגהינום, ששמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומרת על נייטראליות ומשלמת שבעים שקל על ארוחה לא כזאת טעימה ולא כזאת משביעה בזמן שחמדן מוכר מצתים, שלוש בעשר.