מחר ישיק בנק ישראל שטר חדש של 50 שקלים ועליו דיוקנו של המשורר שאול טשרניחובסקי ובו שורה של חידושים טכנולוגיים, שצפויים להפוך אותו למוגן יותר מפני זיופים. השטר יעוטר בגימור רענן בעל גוון ירקרק וחבויים בו שורה של סמלים וסימנים בעלי משמעות בדברי הימים של עם ישראל (עדכון ביניים למתעניינים: החיפושים אחר משורר מזרחי שיהיה ראוי להיות מונצח על שטר כסף עברי עדיין נמשכים. מדינת ישראל לא תחסוך באמצעים ובמאמצים עד שתביא למציאתו).

לקראת הכניסה של השטר למחזור חשפה בימים האחרונים לשכת הפרסום הממשלתית את "הדור הבא של הכסף" – קמפיין חדש בנושא. הבחירה במלים "קמפיין חדש בנושא" היא ההגדרה הכי קרובה לתאר את המהלך, מפני שכל ניסוח אחר חוטא לאמת. זה לא קמפיין לשיווק השטר, לא קמפיין לקידום מכירת השטר ולא קמפיין להעלאת המודעות לשטר. המוצר הנדון הוא נייר שמוסכם על הציבור שערכו 50 שקלים, הוא הכרחי להנעת גלגלי המשק והוא יהיה בשימוש זהה גם אם הוא לא ישווק, לא יקודם ולא תועצם המודעות אליו. מישהו יכניס אותו באחורה של הכסמפוט, מישהו אחר יוציא אותו מקדימה וילך לקנות אתו קולה זירו וסיגריות. אין אופציה אחרת, אין מה לקדם ואין מה לעשות קמפיין. אלא אם כן.

אלא אם כן זה שטר ירוק בערך של 50 שקלים שנכנס למחזור, והוא דומה עד זהה בצבעו לשטר של 20 שקלים שעדיין לא יצא מהמחזור (שטרות חדשים של 20, 100 ו-200 שקלים צפויים להיכנס לשימוש במהלך השנה), הדמיון מטעה באופן רשלני ויש סכנה ממשית שכשהוא יגיע לרחוב הוא יעורר תרעומת שתפגע, אין לדעת עד כמה, ברמת הפופולריות של שר זה או אחראי אחר. הטיפול בפשלה הלוגיסטית הזאת כשהיא עדיין קטנה, הוא תכלית הקמפיין היוקרתי הממומן מכסף ציבורי – תועלת אחרת אין לו.

בלי קשר לדמיון בין השטרות, שווה להתעכב על 40 השניות של סרטון הפרסומת כי הוא משקף באופן מאלף, בכל מובן, הבט וסאבטקסט אפשרי, את הפער שבין איך השלטון רואה את האזרחים לבין המציאות שהאזרחים חיים בה.

בסרטון נראה הפרזנטור, אלון אבוטבול, מהגג בגאווה גלויה. "זה יפה, זה חדש, זה אומר משהו עלינו, זה מספר את הסיפור שלנו בארץ הזאת", הוא עוצר לרגע ומוסיף: "זה הולך להיות חלק מחיינו, בטוח, כזה שעומד במבחן הזמן. הכסף החדש שלנו". בזאת הטקסט מיישר קו עם תכלית הקמפיין כולו. הוא כזה שאינו אומר דבר, על מוצר שאין שום סיבה לקדם ומתכוונן לקהל היעד בשפה שלא מדברת אליו – והכל בתוך לוקיישן שרוב העשירונים במשק לא נתקלים בו במציאות.

אבוטבול, שחקן מוערך וראוי בזכות עצמו, נבחר להיות זה שאומר משהו "עלינו", למרות שאם יש משהו שהוא מסמל בתשדיר הזה, זה את הישראלי שעבד קשה והצליח לעשות את זה באמריקה. הוא לובש חליפה יוקרתית ומתהלך בחלל אדריכלי אולטרה-מודרני שנדמה שעוצב בהשראת לובי של מגדל מגורים או משרדים של בכיר במשק הישראלי. הוא מדקלם שורות קצרות, ספינים על ספינים שאין בהם שום ערך אינפורמטיבי (למעט רמיזה שהשטרות אמורים להיות בטוחים יותר, הערה שממש לא מצדיקה קמפיין), והוא נישא על גבי מוסיקה מלאת הוד, שמתגברת וצובעת מהלך מנהלתי טכני אפרפר כבשורה משפרת חיים.

ואם יש משהו אחד שהשטר המסוים הזה לא עושה, זה לשפר לנו את החיים. מזעור נזקים, תדרוך הציבור בזיהוי ההבדלים בין שטר של 20  ל-50 שקלים, ביטול הקמפיין השיווקי והפניית הכספים שלו (מבעוד מועד) לנסות לשנות את עיצוב השטר – כל אלה היו מהלכים עדיפים לטובת לציבור. אילו נעשו הם היו מועילים, אבל גם מאלצים את האחראים להודות בטעות. ואתם תקבלו סרטון שמוכיח שאנשים משתמשים יותר ויותר בשטר של 50 ופחות ופחות ב-20-20-10, לפני שתקבלו הודאה בטעות.

זה קמפיין שלא נוגע בציבור אפילו עם מקל, שאושר על ידי בעלי תפקידים ציבוריים שנראה שלא רוצים לגעת בציבור אפילו עם מקל. המרחק של התשדיר האקסטרווגנטי הזה מהאמא שמחזיקה ילד בתור לאוטובוס ומסתבכת עם כל השטרות הירוקים בארנק, מהגימלאי בשוק שייתן 50 במקום 20 ויהיה תלוי בחסדי המוכר, המרחק הזה הוא הדבר היחיד שאפשר ללמוד מהסרטון עצמו ומקמפיין "הדור הבא של הכסף" על המצב המוניטרי בישראל. הוא מכסת"ח על פדיחה, הוא לא תורם לנו כלום והוא ממומן מהכיס שלנו. הוא מספר את הסיפור שלנו בארץ הזאת.