בסרטון המשותף שצילם נשיא המדינה, ראובן ריבלין, עם ג'ורג' עמירה בן ה-11, טמונה פדיחה קלה של בימוי. השניים שיושבים זה לצד זה ומניפים שלטים עם המסרים שהם רוצים להעביר הוצבו במיקום מהופך, ריבלין מימין ועמירה משמאל. ומכיוון שהחלק הראשון של האמירות שלהם נכתב בשלטים שבידיים של עמירה וסופם בידיו של ריבלין, נאלץ הצופה לקרוא את המסרים המונפים באופן לא טבעי, משמאל לימין. כל מה שהיה צריך לעשות כדי להימנע מהתקלה הזאת, הוא להחליף בין השלטים או מקומות הישיבה של השניים. הליקוי הקל הזה הופך את הצפייה בסרט לקצת פחות נוחה וסביר להניח שאם לריבלין היה צבא יועצי תקשורת גדול עוד יותר ובמאי עם חשבונית ראויה מספיק, זה בטח לא היה קורה.
ג'ורג' עמירה, למי שלא הספיק לעקוב, הוא נער מיפו שסובל כבר תקופה מהתנכלויות מצד בני גילו וסביבתו. בתגובה להן הוא העלה לעמוד הפייסבוק שלו סרטון קצר ומרגש שבו הוא מניף שלטים עם האמירות הקשות שאליהן הוא נחשף ועם מסר ברור נגד שנאה על רקע דת, גזע ומין. הסרטון יוצא הדופן זכה לחשיפה גדולה בכלי התקשורת, ובלשכת הנשיא ידעו להכות בברזל בעודו חם ולהזמין את עמירה להשתתף בפעולה נוספת, במטרה לתרום משהו לשיח החברתי.
זאת לא הפעם הראשונה שהנשיא ריבלין מועד וממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. מאז שנכנס למשכן הוא כמעט שלא החמיץ הזדמנות לצאת נגד גילויי גזענות ושנאה ופעל בשיטה שכבר נשכחה ונעלמה מהמפה הציבורית בישראל – נקיטת עמדה גם במחיר של התעמתות אפשרית עם זרמים מסוימים בעם.
ריבלין, בית"רי, ימני, חסיד ארץ ישראל השלמה, הוא איש הציבור הבכיר היחיד שיצא נגד ארגון להב"ה והנסיונות שלו לחבל בחתונה של מחמוד מנסור ומורל מלכה הקיץ; הוא פרסם בפייסבוק סטטוס נחרץ מול הקריאות הגזעניות שהשמיעו אוהדי כדורגל נגד מהרן ראדי, השחקן הערבי של מכבי תל אביב; הוא מגיב לארועים במהירות, על פי רוב דרך אמצעי המדיה השונים ולאו דווקא בצינורות הרשמיים ונותן את התחושה שהוא פועל באופן ישיר ובלתי אמצעי. על הרקע הזה, דווקא בתקלת הבימוי של הסרטון של ריבלין ועמירה, יש חן שרק מוסיף לתחושה האותנטית של הדברים. העטיפה פחות חשובה מהאמירה, והאמירה נחרצת, הומניסטית ומרוממת נפש.
הצמיתה מהפלייליסט: כשאיה כורם יצאה לחופשי גם
*
קצת לפני ראש השנה עלה לרשת הסרטון המשעשע "שמעון פרס מחפש עבודה". העלילה, למי שלא הספיק לעקוב, מתמקדת בשמעון פרס האדם שאחרי הקריירה הציבורית ובנסיונו להמציא את עצמו מחדש. היא חושפת את יכולותיו המגוונות לתפעל קופה בסופר, לתדלק, לצנוח, לעשות סטנד אפ, אפילו להעביר מגנומטר על עוברים ושבים, וזאת תוך שהוא מצטט באוזני בני שיחו אמירות של גדולי עולם. היא מסתיימת כמובן בציטוט בכתב של הגדול מכולם – הוא עצמו.
זאת הפקה מושקעת בצורה יוצאת דופן, שניכר עליה שעברה את כל התחנות המקצועיות הטובות ביותר שכסף יכול לקנות ועשתה את הכל נכון. היא מרובה בלוקיישנים, ניצבים, אביזרים ואנשי פעלולים, מחוזקת בתסריט מצוחצח ובפוסט-פרודקשן מתקדם. ואין בה שום תכלית ותועלת, זולת פולחן אישיות יחצ"ני מספר ההוראות העדכני של קברניטי ענף השיווק. פרס פוגש את העם, מראה לו מה הוא יודע, זורק חצי משפט ניו-אייג'י חלול וממשיך הלאה, עסוק בעצמו. זאת הפקה של מנהיג הסטארט אפ ניישן, על מנהיג הסאטרט אפ ניישן, שלא נותנת כלום לכל מי שהוא לא מנהיג הסטארט אפ ניישן. ערכה היחיד הוא בהרמת המורל הלאומי ל-4 דקות, בזכות כמה דאחקות שסבא אחד מריץ ביו-טיוב. מה שכן, אין בה שום פסיק של פדיחה בבימוי.
אנחנו חיים במציאות ציבורית ופוליטית שמתעקשת להרגיל אותנו שנבחרי העם לא עובדים בשבילנו, אלא בשביל עצמם בלבד. המציאות הזאת פועלת נגד הטבע ונגד האינסטינקט שלנו, אבל היא מכה בנו כל יום, כל היום, ודואגת שלא נרים את הראש. בתפאורה הזאת, הקו המסתמן של הכהונה של הנשיא ריבלין הוא לא עוד משב רוח מרענן, אלא כמעט קרש הצלה. תזכורת חסרת היגיון שלא לאבד תקווה באדם ממין נבחר ציבור. ייתכן שגם לריבלין אסור להאמין, ייתכן שהוא ציניקן כמו פרס, רק חמוש ביועצי תקשורת מתוחכמים יותר. זה ייתכן, אבל בשלב הזה זה כבר לא חשוב. הקו המנחה שלו מזכיר לנו סטנדרטים ציבוריים בריאים, את זה אנחנו צריכים לקחת, ואת זה אנחנו חייבים להמשיך ולדרוש. מי שלא עומד בהם – לא צריך להיות במקום שבו הוא נמצא.
אם הייתי יועץ התקשורת של שמעון פרס, הייתי עוצר את הטרנד להריץ קטעים ברשת כבר עכשיו, לפני שחתן פרס נובל לטקסטיל מוצא את עצמו צרוב בזיכרון הקולקטיבי כפליטת ריאליטי שמתאבדת על כל קמפיין. אם פיו ולבו של ריבלין שווים, הייתי מוריד את יועצי התקשורת מהפיירול וממשיך לעבוד מהבטן.
