טניה סולומון (62), ריקי לוי (60), חנה הראל (62), איילה אמן (65), מירי ארגמן (64), אסנת אלון (68), ניצה סקולניק (61) וסילבי שטרסמן (56). אלה הנשים שאת העדויות שלהן על האלימות המינית שחוו במהלך חייהן תוכלו לראות בפרויקט הוידאו "שתקנו מספיק", שעלה השבוע באתר "מוטק'ה", אתר שמטרתו להעצים את האוכלוסייה המבוגרת בישראל ושפונה לבני 50+.
בשמותיהן, בפנים גלויות, מול המצלמה, מספרות נשים מבוגרות את מה שקרה להן כאן בישראל של פעם, בשנות השישים ובשנות השבעים, בשנות השמונים ובשנות התשעים וכן – גם אחר כך, כי בניגוד למיתוס, לאלימות מינית אין גיל. לא רק ה"יפות" וה"מתאימות" למודל היופי הן אלה שעוברות את התקיפות המינית, אלא כולנו, בשלב כלשהו בחיינו. וכפי שמספרות האמיצות מפרויקט "שתקנו מספיק", כמו גם אלפי הנערות והנשים שכתבו את סיפורן בפרויקט העדויות "אחת מתוך אחת", זה קורה בדרך כלל יותר מפעם אחת בחיים.
טניה סולומון, 62, הוטרדה בצבא על יד חייל בבסיס ובהמשך על ידי בכירים ממנה, כשחיפשה עבודה. סילבי שטרסמן, 56, נאנסה לראשונה בגיל 13. היא חשבה שהוא אהבת חייה – הוא ארגן לה אונס קבוצתי. אסנת אלון, 68, הוטרדה לראשונה בגיל 17. היו פעמים נוספות.
את הפרויקט יזמה שרון שילוח דנטס, מנהלת אתר מוטק'ה, שפרסמה קול קורא והזמינה נשים לפתוח את מה שלא היה מקובל לספר לפני 30 שנה, את מה שהיה אסור, את מה שישראלים לא רצו לשמוע כשהאירועים היו טריים. "הדיבור הנרחב על הטרדות ותקיפות מיניות המתרחש כיום הוא לא טרנד", כותבת שילוח-דנטס, "פשוט הבשיל הזמן לעשות עכשיו את מה שנשים לא יכלו לעשות לפני 30 שנה ויותר".
משתתפות "שתקנו מספיק" מצטרפות לשרשרת מפוארת של נשים מבוגרות – גם נשים מוכרות או בעמדות בכירות – המספרות על האלימות המינית שחוו במהלך חייהן. גילה אלמגור סיפרה איך הוטרדה שוב ושוב בתאטרון, רבקה מיכאלי סיפרה מה קרה לה, וגם גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי שמשרדה אחראי על אזרחים (ואזרחיות) ותיקים. כל אישה שמספרת מה קרה לה, מעודדת את האישה הבאה לספר גם – עצם הסיפור הוא השינוי.
נשים בנות 60 שתקו מספיק. הן שתקו כי לא היתה ברירה, כי לא היה מי שישמע, כי לא היה בשביל מה לספר, כי לא היה חוק ולא היה דין ולא היה טעם לחטט בפצע שפעמים רבות הוא פצע מכונן ומדמם שכל מגע בו כואב. בכל פעם שעומדת אישה ומספרת "זו אני, זה מה שקרה לי וזו לא אשמתי", היא משפיעה ומשנה את העולם עבור נערות צעירות ששומעות ומבינות שהמציאות בה חיו אימותיהן והסבתות שלהן יכולה להיות שונה כיום. הן יכולות להבין מה הכוח שלהן, מי האשם, ומה הן יכולות לעשות.
אבל העדויות הללו לא רק תורמות לנערות צעירות, אלא גם לנשים בנות 60, 70, 80 ו-90, ששומעות ונזכרות בסיפורים שלהן. כי אין אישה שלא זוכרת מה קרה לה. לא זוכרות תמיד הכל, כי אחרי הכל, כמות הטרדות הרחוב שעוברת אישה במהלך חייה היא כזאת שאין סיכוי לזכור את הכול, אבל את האירועים המכוננים של חיינו – כולנו זוכרות. גם בגיל 70.
החברה הישראלית עוברת שינוי, ולשינוי הזה יש עליות ומורדות. יש ימים טובים ויש ימים גרועים. כמו בכל שינוי חברתי, יש באקלש – ניסיון של החברה להפוך להחזיר את הגלגל לאחור. אבל את השינוי הזה, אותו דוחפות אישה ועוד אישה, סיפור ועוד סיפור, חשיפה ועוד חשיפה, כבר אי אפשר יהיה להחזיר לאחור. כל אחת עושה את מה שהיא יכולה. יש שהופכות עולמות בזמן אמת כמו מאי פטאל, ויש רבות נוספות, שחושפות בדרכן, והופכות עולמות שנים אחרי מה שקרה להן. הן תורמת באמצעות הסיפור שלהן, אותו הן מספרות על פני פלטפורמות שונות – בפייסבוק, בעיתון, בפרויקטים ייעודיים וגם בבית קפה, בבית, בעבודה. בקול גדול שאומר: שתקנו מספיק.
