הגענו עם הטף + טף מושאל מחברים ללונדע בבאר שבע. מוזיאון ילדים/ משחקיה הכי מקסימה שתהיו בה בארץ. הזמנו כרטיסים מראש, נכנסנו תוך שניה, כלומר רצינו להיכנס ואז שאל המאבטח (המקסים אגב) אם יש לנו חמץ בתיק. ענינו שכן. הוא ביקש להשאיר אותו בחוץ. אמרנו שמדובר בדרישה לא חוקית ואם יתעקש, נאלץ להזמין משטרה, וגם ביקשנו לוודא עם אחת האחראיות שעמדה שם שהדרישה לא תחזור על עצמה עם אנשים אחרים. אין לי מושג אם זה יקרה או לא. אני מקווה שלא.

א. למען הסר ספק 1 – מדובר בדרישה לא חוקית. חוק חג המצות אוסר על הצגת חמץ בעסק לצורך מכירתו וצריכתו, הצגה בלבד. חילונים כמוני שסבורים שהמרחב הציבורי ששייך לכולנו, צריך להיות נקי מסממנים דתיים כלשהם וגם סתם משפטנים יאמרו שמדובר בחוק שהוא כפיה דתית בפני עצמה, אבל כך או כך, זה החוק. זה האופן שבו מדינת ישראל בחרה לאזן בין הפגיעה ברגשות הציבור שומר המסורת והדתי לבין כבוד האדם וחירותו.

ב. למען הסר ספק 2 – הנוהל במוזיאון הוא שילוב של כפיה דתית וסתם חוצפה. מי שרוצה לאכול כשר לפסח, יעשה נא זאת, מי שלא רוצה לאכול כשר לפסח, יעשה נא זאת, וכולנו יכולים להסתובב באותו מוזיאון. בפינה בחצר שבה מותר להורים לשלוף את המזון שהביאו מהבית, ישבו אלה וגם אלה ויאכלו איש איש את מזונו. איש באמונתו יחיה. קשה לך לראות אותי אוכלת חמץ – אל תסתכל או אל תשב לידי. כל דרישה אחרת היא פשוט חוצפה. 

ג. למען הסר ספק 3 – דמוקרטיה אינה שלטון הרוב. דמוקרטיה היא סט שלם של ערכים וזכויות אזרח וביניהם אחד הקריטיים הוא שמירה על זכויות המיעוט. השאלה הנכונה אינה האם אני מכבדת את זכויות הרוב, אלא האם הרוב מכבד את זכויותי. 

ד. ולכל חובבי ה"מה רע בקצת ידישקייט" ובהשאלה לעניינינו – נו אז תעשי מאמץ קטן, על מה את מתלוננת – באותה מידה אני יכולה גם להתלבש צנוע, כי מה כבר ביקשנו, או לשבת באוטובוס מאחורה, כי בכל זאת, את יודעת, או להתחתן עם רב בנישואין דתיים כי נו, באמת, מה את עושה עניין. אני עושה עניין. אני אדם חילוני שהטקסט של הגדת פסח (בחלקו) גורם לו קשיים גדולים וצער רב. מצוות אכילת מצות, או אי אכילת חמץ, אינה חלק מחיי, ואינה צריכה להיות כזאת. העובדה שאנשים בוחרים בדת או במסורת אינה מותירה אותי אדישה, ובכל זאת אלחם עד חורמה על זכותם לבחור כך. אני מצפה מהם לאותו יחס עצמו.

איור: זאב אנגלמאיר

ה. ואולי לטיעון המעציב מכולם – מה עם קצת כבוד למי ששומרים דת/מסורת ולרגשותיהם? קצת התחשבות? מה שבעצם נאמר כאן הוא: נוכחותך במרחב הציבורי, יהודייה שאוכלת חמץ, פוגעת בנו. אנא העלימי את עצמך. העלימי את עצמך כדי שהמרחב הציבורי יראה אחיד, יהודי על פי הגדרתנו ולא על פי הגדרתך. לא כזה שמקבל את כולנו ומכבד את השוני בינינו אלא יהודי כמו שאנחנו מבינים שיהודי צריך להיות. לא מדובר בהתחשבות ולא בכבוד. זוהי הדרה.

ו. אם היו, אגב, מבקשים בנימוס (וגם אם היו דורשים) שלא אכנס לקפיטריה שהוכשרה לפסח (אני מניחה) עם חמץ בתיקי, הייתי עושה זאת ברצון. למעשה בלי שביקשו ומתוך שהנחתי כך, עשיתי את זה. אם בעלים של מסעדה בוחר לשמור על כשרות, עלי לכבד אותו. בין אם ביקש ובין אם לא ביקש.
לסגור בפני מוזיאון שלם (בהבדל מקפיטריה), זו בעיה, וזה מה שבעצם ניסו לעשות היום בלונדע. להדיר את רגלי. אני בוחרת להיאבק על זכותי להיכנס אליו.

ובכל זאת, קצת תקווה לסיום: בעוד אני שועטת בחצר אחרי הקטנה ישבו בעלי עם הגדול והחבר של הגדול ואכלו פיתות ליד שולחנות האוכל. אף אחד לא העיר, דיבר או אפילו עשה פרצוף, והיו במוזיאון אתמול עשרות משפחות דתיות. יש שתי אופציות: או שהפיתות הבריאות אך המבאסות של הילד שעשויות מחיטה מלאה נראו כמו משהו שעשוי מקמח מצה, או שלאף אחד לא היה אכפת. פשוט אף אדם דתי או שומר מסורת לא ישב שם וראה את הילד שלי אוכל פיתה ואמר לעצמו: אני לא רוצה לראות אותו ואני לא רוצה שהילד שלי יראה אותו. זה פוגע ברגשותיי והורס לי את חזון המדינה היהודית. להיפך, הם ישבו שם וראו ילד חייכן במשקפיים יושב עם החבר הכי טוב שלו ונהנה מהחופש. אני בוחרת להאמין באפשרות השנייה. בשביל כולנו.

מדוברות עיריית באר שבע נמסר: המדיניות של לונדע היא לאפשר כניסת חמץ, אין איסור, מדובר במאבטח אשר פעל על דעת עצמו ולא איפשר למבקרת להכנס עם החמץ. הנושא טופל מולו והובהר לו שאין לו סמכות להתערב. במקום לא נמכר חמץ אבל אין איסור על הכנסת חמץ למקום.