נפגשתי עם חברה בבית קפה. דיברנו על דברים שבלעדיהם אין חיים: היא החמיאה לי על המניקור ואני החמאתי לה על הגוון החדש שבו צבעה את השיער. היא סיפרה לי על הדייט מאתמול ועל השיעור שלימדה באוניברסיטה בשבוע שעבר, ואני סיפרתי על הפגישה שהיתה לי עם המפיק. זו היתה פגישה רגילה, ועם זאת רדיקלית: מפגש בין בחורה בכיסא גלגלים לבחורה עם מקל הליכה תמיד מטלטלת מרחבים של בתי קפה.
האם שתי נכות שנפגשות לקפה ביום שני בצהריים זה באמת כה רדיקלי? האם חתרנו תחת המבנה החברתי שגם ככה לא מצפה מאתנו לכלום, בטח לא לנורמטיביות של אספרסו? נכון, היינו צריכות לוודא קודם שהמרחב יהיה נגיש עבורנו פיזית. נכון, עצם הנוכחות שלנו לא טריוויאלית. נכון, אנשים הסתכלו.
***
בשנות ה-80 וה-90 התפתח פמיניזם מגל שלישי, של קבוצות שלא היו מיוצגות בזרם הקלאסי: שחורות, לסביות ובארץ מזרחיות. שיח של נשים עם מוגבלות התפתח גם הוא כתת קבוצה בפמיניזם. החל עיסוק רב בזיהוי הכוחות המעצבים את חייהן של נשים עם מוגבלות, ובעיקר בהבנת ההשלכות של השילוב בין היותן נשים לבין המוגבלות שלהן על איכות חייהן ועל מידת השתלבותן בחברה.
נילי ברויאר, אישה נמוכת קומה, אומרת שהמציאות מורכבת. אם זה נשמע לכם לא מפתיע, היא מוסיפה וטוענת שנכות שמצליחות למלא תפקידים נשיים נורמטיביים לא באמת חותרות תחת המבנה החברתי, כי הן פועלות לפי כללי המשחק. ברויאר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מוגבלות באוניברסיטת אילינוי בשיקגו (UIC) וממקימות המכון ללימודי מוגבלות באלין, בית נועם.
בתרבות המערבית נשים נדרשות להצטיין במגוון תפקידים במקביל: להיות יפות ו"נשיות", להגשים את עצמן בעבודה וגם להיות סופר-אמא. ברויאר טוענת שכאשר נכות מאמצות תפקיד נשי, זה לא מספיק כדי לערער על יחסי הכוח בחברה.
לדבריה, החברה מתייחסת לנכות בשתי גישות: הראשונה היא המעבר מאישה נכה לאישה "רגילה" דרך ריפוי – בעזרת שיקום תצליחי להתגבר על הנכות, תעמדי על רגלייך ותחזרי להיות בריאה ומהממת. בכך הנכות מתבקשת להיכחד או לפחות להיעלם מהמרחב החברתי. הגישה הזו לא מצליחה לערער על יחסי הכוח, כי בסופו של דבר האסטרטגיה הזו מקדשת את הנורמליות ומשמרת את התפקידים החברתיים המקובלים כרצויים.
הדרך השנייה היא ניסיון להתקרב ככל האפשר מנכה ל"נורמלית". היא מתייחסת למי שמפגינה יכולות נורמטיביות "על אף" הנכות. ניסיון של נכות להתקבל כסקסיות, הוא התגברות על הנכות כי זו ממשיכה להיתפס כלא סקסית. הנכה היא אישה סקסית, בתנאי שהנכות שלה לא "מפריעה" לאסתטיקה המקובלת של מה שנחשב נשי, יפה ומושך.
מתוך פרויקט של הצלמת הולי נוריס
ברויאר אומרת שאם בכל זאת תהיה התנהגות חתרנית מצד נשים עם מוגבלות, זו תהיה אלטרנטיבה ביקורתית לתפיסת המיניות הנורמטיבית. כלומר השונות היא הבסיס להתנגדות וליצירת חלופה עם משמע
ות פוליטית. בארה"ב קוראים לזה "cripsex". ברויאר מציעה את המונח העברי "נכוסקסיות" ומקשרת אותו לפמיניזם, לקוויריות ולזהויות שוליים באופן כללי. המדיה הפופוליסטית והתרבות ההגמונית לא באמת יכולות להכיל נכוסקסיות בשלווה ובוודאי שלא להציג אותה לראווה בהנאה, כי הנכוסקסיות מערערת על ערכי היסוד של התרבות הדומיננטית. אבל במציאות החיים אין לברויאר ספק, שנכות מאתגרות את המיניות הנורמטיבית בצורות שונות ומשונות. הנכות מביאה בהכרח לתזוזה, פער ומתח בין הדימוי הנורמטיבי לבין הפרקטיקה הגופנית המתממשת.
במלים אחרות, הדרך היא לא לעמוד בסטנדרטים של החברה, אלא להציע אלטרנטיבה, לצאת מהמיינסטרים, להיות משהו אחר תוך שמירה על הנכות בלי להעלים או להתגבר.
***
ד"ר דניאלה מזור, עוד חברה חכמה שלי, כתבה את הדוקטורט שלה על ההבניה החברתית של המיניות בקרב נשים עם מוגבלות פיזית בהשוואה לנשים ללא מוגבלות. לטענתה, נשים עם מוגבלות צריכות להתמודד עם כמה סטיגמות של החברה: כלפי מין ומיניות, כלפי המגדר שלהן וכלפי מוגבלותן. דעות קדומות אלה משייכות אותן לקבוצה מודרת ושקופה מבחינה חברתית, תוך הכחשת זהותן כנשים, כאמהות וכבעלות יצרים מיניים.
איזה כיף שיש לי כל כך הרבה חברות חכמות. מריאלה יאבו, מאסטרנטית ועוזרת הוראה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היא החברה שאתה ישבתי לקפה בשבוע שעבר. היא אומרת שלרוב אנחנו שומעים על נשים עם מוגבלות בהקשר שלילי, על אחוזי העוני, על החשיפות שלהן לאלימות מינית, על הטיפול הלקוי שהן מקבלות.
אבל בזמן שנשים רבות נלחמות זה עשורים להשתחרר מהשעבוד לאיפור ולסטנדרטים של יופי, ישנן נשים עם מוגבלות שנאבקות בדיוק בכיוון ההפוך. גם הן רוצות להיתפס כיפות ונהנות לאתגר את כולם ולעמוד בדרישות החברה ליופי נשי. החברה היתה מצפה מהן שלא להיראות בכלל, ובטח שלא להיראות יפות וסקסיות. מימוש הנשיות נתפס כהתרסה מסוימת. למעשה, אולי להיות סקסיות זה בעצם חתרני מצדן?
נפצעתי בתאונת דרכים בגיל ההתבגרות, וגדלתי להיות אישה דעתנית ונכה דעתנית. בתור שכזו, אני משתייכת לקבוצה קטנה ומוחלשת בתוך קבוצה גדולה ומוחלשת. לא נותר לי אלא להיאבק על מקומי, לעמוד על זכותי לשתות אספרסו וליהנות מכל רגע.
