אחרי שחברי, כאמל, נפטר, ידעתי שאני צריך לעשות לו מצבה, משהו שיישאר ויזכיר שהוא היה קיים על פני האדמה הזאת. פרסמתי פוסט בפייסבוק וביקשתי ש-50 אנשים יתרמו כל אחד 50 שקלים, וכך הם עשו. את מרבית התורמים איני מכיר, ואילו הם החליטו לתרום למען הזיכרון של חסר בית שלא הכירו. אני מודה לכם ולכן, שבחרתם לראות את הלא נראה ולתת כבוד אחרון לכאמל. אתה רואה, אחי, לאנשים אכפת ממך גם אחרי מותך.
***
נוסע בקו 4 על אלנבי ומסתכל בדרך על הרחוב, עלוב ומופלא כמו תמיד. יורד בשוק ולא יכול שלא להרגיש את החסר, הצעקה על האבדן שלך לא נשמעת, כאמל. אלנבי כל כך ריק בלעדיך. ולך תספר לאחרים על סימביוזה של 20 שנה בינך לבין רחוב אלנבי, על איך הכרת את כולם שם, שקנית בהקפה בפיצוציות, שידעת איפה כל חנות נמצאת, איך למצוא זולות חדשות, נסתרות מהעין, ששנים ישבת באלנבי 58 על הבלטות החמות ואז שנים ליד בנק דיסקונט ליד ברנר. לך תספר עכשיו איך תמיד היית מסדר לי קרטון לידך, כדי שלא אשב על הרצפה, איך היית מגלגל ג'וינטים של נייס גיי וגראס בצהריים לעיני כל העולם ושם זין על כולם. איך היית יושב עם טולי ומריץ סיפורי גבורה מהלילה, ותמיד נזכר בתקופה שהיית ילד בעזה, ודג דגים עם עלות השחר עם אבא שלך.
בית העלמין בגבעת ברנר
מוזר לי לא לצאת לחפש אותך, כמו שהייתי עושה במשך שנים. חסר בית, הפכת את אלנבי לבית שלך. יוצא מהזולה ליד השוק על הבוקר, אחרי לילה של שתייה, שותה מים מהברז באתר בנייה ועולה לאלנבי, בדרך לוקח קרטון ומתיישב בפינה הקבועה. אוסף כמה שקלים לקפה של הבוקר ולוקח עיתון, כמו שתמיד אהבת לעשות. אחר כך מתחיל לעבוד – יושב שעות עם כובע והמבט למטה ומחכה שאנשים יתנו לך כסף. "היום היה יום בסדר עמרי, עשיתי 100 שקל". אחר כך הלכנו לאכול חומוס בשוק וסיפרת לי איך שוב רבת עם טולי ושזהו, סיימת איתו, כמו שאמרת פעמים רבות לפני.
אני סיפרתי לך על החיים שלי, הראיתי לך את התמונה של סופי, ואתה תמיד נישקת את התמונה שלה בטלפון ואיחלת לה דברים טובים. בעצב סיפרת על הילדים שלך, שלא ראית מאז שהיו קטנים. אחר כך חזרת לאסוף עוד כמה שקלים לבקבוק, כי עוד מעט מתחיל להחשיך ואז אתה הולך להיפגש עם כמה חבר'ה ולשתות. הלילות תמיד מוקדשים לשתייה והשתכרות. אתה צריך לאבד את ההכרה, לא להיות, לשכוח מהעולם, לשכוח מעצמך, למות לרגעים ואז שוב לקום לתחייה בבוקר, עם כאב ראש, קפה, עיתון ורחוב אלנבי.
שלושה ימים לפני שאתה מת, אני מרים אותך מהמיטה ושם אותך בכיסא גלגלים. האחות בדיוק סיימה לחתל אותך, ואנחנו יוצאים למסדרון לסיגריה האחרונה בחיים שלך. אתה כבר לא מדבר, רק ממלמל. מהנהן לי בראש להדליק את הסיגריה. אתה פותח את הפה, הוא מלא בדם קרוש, אני שם לך את הסיגריה בתוך הפה ואתה לוקח כמה שאכטות. אני אומר כל מיני דברים, אבל לא מבין את גודל הרגע. רבאק, זו הסיגריה האחרונה בחיים שלך ואתה הולך למות. אחרי כמה שאכטות אתה כבר מלא בכאבים ומסמן לי שאתה רוצה לחזור. אני מחזיר אותך למיטה, מסתכל לרגע החוצה אל החלון ורואה שהיום מאוד יפה. אתה מתבונן עם העין האחת שלך ואימה על פניך. אני תופס לך את היד ומלטף את הפנים. שתיקה.
עבר הרבה זמן מאז שהתראינו, שבועות. הגעתי לאיכילוב לבקר אותך ואתה, כהרגלך בחודשים האחרונים, ישבת על כיסא הגלגלים ברחבה הגדולה שמחוץ לבניין. אמרת לי משהו כמו, "מה שכחת את החבר שלך", וסיפרת לי איך שוב איבדת את תעודת הזהות. ואז אמרתי, "אם אתה רוצה שנדבר על הסוף, אני פה בשבילך", אבל אמרת שאתה לא רוצה, ומאז, המוות ישב אילם בשיחות בינינו.
חודשיים אחר כך אתה כבר נראה לא טוב, אחרי שאיבדת 30 קילו ממשקלך, ממשיך עם הכימותרפיה וההקרנות. בשלב הזה אני כבר הולך לבקר אותך הרבה פחות, ונשאר פחות זמן בכל פגישה. קשה לי לשאת את המצב שלך. אשמה מעורבבת בתחושה שאני חייב להגיע אליך כי לא נותר הרבה זמן.
אני נזכר בסיפורים שלך על ה-28 של כל חודש – היום בו כולם רצים לקחת את הקצבה, ואתה על הבוקר בבנק הדואר באלנבי. אחר כך אתה, טולי וז'אנה הולכים לבית מלון לשלושה ימים. מתקלחים, שותים וודקה וישנים במיטה עם סדינים נקיים. שלושה ימים בהם אתם מדמיינים חיים אחרים. אחר כך תמיד חזרת לזולה המסריחה שלך, חדר של 5 מ"ר שמצאת ליד רחוב יעבץ בשוק, הכול שם בקבוקים ריקים, לכלוך ודברים שמצאת. אף פעם לא הפסקת לחלום על "לחזור להיות כמו כולם", אבל היית כל כך שונה, חסר בית מעזה שתקוע באלנבי.
הזיכרונות מתקבצים, הכול מתכנס. אתה שוכב מת עם עין אחת מסתכלת אל האופק. נגמרו לך כל המחרים, אבל עדיין השמש זורחת. כמה קטנים אנחנו, אני מביט בחדלון ולא מבין. כמה עצוב למות ביום שמשי בקיבוץ גבעת ברנר, אבל כבר אין לי דמעות, נפרדתי ממך עוד כשהיית בחיים.
חמש בבוקר ואתה בן שמונה, יוצא עם אבא שלך על הסירה הרעועה לדוג בים של עזה. חשוך עדיין, רק הרעש של המשוטים שובר את השקט, והיופי מציף אותך. אתה נושם את האוויר, חסר דאגות, והרגע הזה לא ייגמר לעולם. עכשיו כבר אין כאב, סטלה של נצח, היעלמות. אנחנו נושאים את המתים שלנו איתנו במעלה הזיכרון, עד שהופכים גם אנחנו לאבק.
