הייתי שמחה שלא לכתוב על יוזמתה של שרת המשפטים, איילת שקד, לאכוף את עבירת הביגמיה. הייתי מעדיפה לעסוק בסוגיות אחרות. לא חסרות סוגיות בוערות במקום המסוכסך שבו אנו חיים. אני עוסקת בריבוי נשים זה יותר מעשור, הן כאקטיביסטית פמיניסטית מהחברה הפלסטינית הבדואית והן כחוקרת שכתבה עבודת מאסטר ופרסמה מאמר אקדמי בנושא.
הייתי מעדיפה שלא לעסוק בנושא, כי הוא מעלה את חמתי בכל פעם מחדש. האם נגזר עלי כאישה פלסטינית בדואית לעסוק רק בנושאים שקשורים לאוכלוסייה הבדואית? ורק בסוגיות שנוגעות לנשים בדואיות ולמיקומן הבינארי כקורבן של תרבותן או כקורבן של המדינה? האם אין סוגיות אחרות שהייתי יכולה לעסוק בהן כמשפטנית, אקטיביסטית או סתם כמתבוננת מהצד?
לצערי, אין לי הפריווילגיה שלא לעסוק בסוגיות הללו. אינני אישה לבנה, אני לא מגיעה מלבה של ההגמוניה, אלא מלבה של הפריפריה. גדלתי בבאר שבע, אך במובנים רבים אני יכולה לומר שנסיבות חיי היו פריווילגיות למדי ביחס לחברה שממנה אני מגיעה, נסיבות שהוכיחו לי כי האישי הוא הפוליטי – ועל כן אני מחויבת לעסוק בסוגיה זו.
***
ריבוי נשים היא תופעה חברתית דכאנית, המשליכה על מעמדן המשפטי של נשים פלסטיניות בישראל. תופעת זו פוגעת בנשים ובילדים ומחזקת את האלימות הפטריארכלית נגדם. לא קיימים נתונים מדויקים על שכיחותה של התופעה בחברה הפלסטינית בישראל, אך הערכות רבות מצביעות על כך שהביגמיה קיימת בכ-20-36 אחוזים ממשקי הבית הערבים-בדואים בנגב.
בשלושת העשורים החולפים קיימת עלייה בנישואים הפוליגמיים בחברה הערבית-הבדואית בישראל. נישואים אלה נערכים לפי המנהג, כלומר נישואים לאישה נוספת ללא רישום בחוזה נישואים. במקרים רבים, הגבר הביגמיסט חי בפועל רק עם האישה האחרונה, תומך רק בה וזונח את יתר הנשים וילדיהן.
במקרים אלה הגבר אינו מצופה להתגרש מאשתו, הראשונה כדי להינשא לאישה נוספת. לפי הנורמות החברתיות, מעמדו החברתי גבוה יותר ככל שהוא נשוי ליותר נשים וככל שיש לו יותר ילדים. נשים בדואיות אינן נוטות ליזום הליכי גירושים בשל החשש לאיבוד משמורת על ילדיהן, ובשל הסטיגמה החברתית של נשים גרושות בחברה הבדואית.
קיים מתח באופן התמודדותה של מערכת המשפט הישראלית עם תופעת הביגמיה. מצד אחד, קיים איסור חוקי פלילי על ביגמיה. מצד שני, לא קיימת אכיפה של החוק וישנה אף לגיטימציה חברתית לתופעה. בגלל המתח בין האיסור הפלילי להיעדר האכיפה, אין הגנה משפטית על הנשים הערביות הבדואיות והדבר משפיע על מעמדן החברתי והמשפטי.
אלקנה ושתי נשותיו. ציור מ-1467
רשויות המדינה אוכפות באופן סלקטיבי את האיסור על ביגמיה. ואופן התערבותן בפרקטיקה משתנה. כך למשל, בכל הקשור למשק בית משותף בהקשר הביגמי, ישנה אמירה מפורשת: המוסד לביטוח לאומי אוכף את האיסור הביגמי באמצעות תשלום קצבאות מופחת לנשים שהן חלק ממערכת פוליגמית.
גם במקרים של איחוד משפחות, ישנה אמירה מפורשת נגד הביגמיה. במקרים שבהם האישה היא פלסטינית מהשטחים הכבושים, לא מאפשרים את כניסתה לארץ, בתואנה כי מדובר בעבירה פלילית. ואולם, במקרה של בדואים אין העמדה לדין במקרים של ביגמיה, בתואנה כי אין די ראיות לנישואים רשמיים המאפשרים העמדה לדין.
מכאן שמערכת המשפט בוחרת מתי לשתוק ומתי להיות נוכחת במקרים של ביגמיה. המדיניות שבבסיס אי התערבות המדינה במקרה של ביגמיסטים מהחברה הבדואית, היא מדיניות של שליטה במיעוטים אתניים. חוקי המדינה ממלאים תפקיד מהותי בעיצוב והבניית מערך שליטה זה1.
אז מה בוער לשקד לקדם את האכיפה הפלילית? האם טובת הנשים הבדואיות אכן עומדת לנגד עיניה, או שמא מדובר בפרויקט רחב יותר שהוא חלק מהאג'נדה של מפלגת הבית היהודי, מפלגה שחרתה על דגלה לייהד את המרחב תוך דחיקת הפלסטינים באשר הם – אלה שתחת הכיבוש הישראלי ואלה שתחת ההגדרה הרשמית של אזרחים אך בפועל הם אזרחים-נתינים.
בכל מקרה אין להתעלם מכך ששקד, כמו רבים אחרים בעמדות רשמיות ובלתי רשמיות, רואים בנשים הפלסטיניות רחם ותו לא – רחם שמוליד ילדים פלסטינים שמאיימים על המאזן הדמוגרפי במדינה היהודית. שקד ודומיה יגייסו את כל מרצם להיאבק במאזן דמוגרפי זה.
האם במבחן התוצאה שקד תצליח להיאבק בביגמיה, גם אם מניעיה פסולים? אכיפה פלילית בלבד לא תמגר את תופעת הביגמיה, בפרט כאשר הביגמיה זוכה ללגיטימיות חברתית כה רחבה. כאשר המניעים פסולים, הכלים שיינקטו יצומצמו למישור הפלילי בלבד, תוך שימוש בכלי של קיצוץ בקצבאות הילדים במטרה להרתיע – ללא טיפול לעומק בשלל הבעיות החברתיות של הזנחה ממסדית מצטברת.
כדי שענישה פלילית תהיה אפקטיבית, עליה להיות כרוכה בהשקעה בחינוך, בתעסוקה, בהכרה בכפרים הבלתי מוכרים ובחיזוק מעמדן של נשים כדי שיוכלו להיאבק בתופעה.
אם שרת המשפטים רוצה להיאבק בביגמיה, אהיה הראשונה שתתגייס למען מאבק זה. אך שקד לא באמת מעוניינת בכך. היא וממשלת ישראל ממשיכות להתעלם מקיומו של המיעוט הערבי בישראל כמיעוט לאומי-ילידי, המבקש לממש את זכויותיו התרבותיות והקולקטיביות. היא ומפלגתה מבקשים לכפות את ההגמוניה הלאומנית המוחקת את הקיום הפלסטיני, תרבותו וערכיו.
הרי אם הממשלה היתה מכירה במיעוט הערבי כמיעוט לאומי, ופועלת בכדי לחזק את מעמדו החוקתי – הדבר היה משליך לטובה על מעמדן של נשים ומצמצם תופעות פסולות כמו ביגמיה.
***
כאישה ששייכת לקבוצת מיעוט לאומי הנלחמת על קיומה הממשי והסימבולי, אינני מוכנה להקריב את זכויות הנשים הערביות למען זכויותיו של המיעוט הלאומי שאני חלק ממנו. ישנן זכויות נשים שהן זכויות אדם בסיסיות, שאין להתפשר עליהן. התפשרות עליהן פירושה שימור מסורות המשרתות את הגברים ואת השיטה הפטריארכלית.
בין עמדה זו להתעלמות מהמניעים הפסולים של השרה שקד לטיפול בתופעת הביגמיה, המרחק רב מאוד. אם הטיפול בתופעה זו הוא חלק מתוכנית העל של מפלגת הבית היהודי "לטפל" באוכלוסייה הבדואית, אנו מוותרות על "טיפול" זה. נמשיך להיאבק נגד התופעה הפסולה של ריבוי נשים ונפעל להעלאת המודעות החברתית והציבורית לסוגיה זו.
