עמוק בלב התרבות, המסורת, השפה שלנו, עמוק בתודעה, מקננת האמונה לפיה אישה אינה אלא אובייקט שנועד לסיפוק צרכיו של הגבר. האמונה הזאת מושרשת בכל מוצרי התרבות שלנו: בספרי דת ובין דפי מגזינים, בבדיחות ובקריקטורות, בתצוגות אופנה, בבית הדין הרבני, בשיחות ברזייה במשרדי הייטק ובשיעורים של חוזרים וחוזרות בתשובה.
לאחרונה נדמה שרק עלו מספר מקרי הדרת הנשים במרחב הציבורי, תוצאה ישירה של תפיסת הנשים כאובייקט מיני: ההחלטה של אוניברסיטת בר אילן לא לאפשר שירה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקמפוס בכדי להימנע מ"שירת נשים" (שהרי חכמינו כבר קבעו ש"קול באשה ערווה"); הניסיון של עמותת "בעוז רוחם" לשתף בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל באונ' תל אביב זמרים גברים בלבד בנימוק של פגיעה פוטנציאלית של שירת נשים ברגשות המשפחות השכולות (ניסיון שבשל לחץ ציבורי, לבסוף סוכל); ואפילו מקרה הילדות שנאסר עליהן ללבוש בגד ים במגלשת מים מתנפחת בפארק שפעל בחופשת הפסח ברמת השרון (בעוד שהבנים הורשו לגלוש בתחתונים או בגד ים); וסרט התדמית המביש שהפיק המרכז הבינתחומי בהרצליה, שמתמקד בהצגת גופן של בחורות צעירות ומצודדות מקפצות בביקיני.
כיסוי הנשים האובססיבי מחד, והשימוש בגוף האישה לצרכי קידום מכירות מאידך, נובעים מאותה תפיסה על פיה האישה היא סוג של אביזר מין. לפי הגישה הראשונה, יש לכסות את האביזר ולשמור אותו לשימושו של גבר מסוים בתנאים מסוימים (שנקבעים על ידי גברים בלבד, כמובן), ולפי הגישה השנייה, יש לחשוף את האביזר לשימושם של גברים רבים ככל האפשר.
המרחב הציבורי משקף את גילוייה השונים של התפיסה המעוותת הזאת: בתל אביב, דוגמניות-על מרוחות על רבי קומות בפוזות פתייניות ועושות עיניים לנוהגים ולנוהגות בכביש המהיר. מעברו השני של כביש מספר אחת, מעבר להרי עיר הקודש, כל זכר לדמות אישה במרחב הציבורי נמחק, מרוסס ונהרס.
האווירה הציבורית המורעלת שנוצרת בעקבות התפיסה הזאת, מקיפה נשים מכל עבר. שוב ושוב אנחנו נאלצות להיווכח שגופנו הוא מדיח ומפתה. מצד אחד, חובה עלינו לפתות, בכל גיל ובכל מצב – להיות מצודדות, מושכות, לוהטות! ומצד שני, אסור. יש לכסות. עלייך להיזהר – במה שאת לובשת, באופן בו את יושבת, באיך שגופך מתפתח, באיך שהוא מזדקן. אנחנו נדונות להביט על עצמנו דרך המבט הכפול הזה, לשאול כל הזמן, האם אני מספיק סקסית, יפה, כוסית? ואולי דווקא יותר מדי? האם אני מספיק צנועה? מספיק מכוסה?
דתיות וחילוניות, מזרחיות ואשכנזיות, יהודיות ופלסטינאיות, צעירות ומבוגרות – כולנו נפגעות מהמבחנים האין סופיים שגופנו צריך לעמוד בהם. הם הולכים איתנו לכל מקום, בצאתנו למרחב הציבורי, אך גם בבית, לבד, כשאנחנו שוכבות לישון או קמות בבוקר. התפיסה כל כך מושרשת בנו, כל כך עמוקה, שלפעמים בלתי אפשרי לזכור שהיא לא אמת.
המדרש, עליו מבוססת ההלכה האוסרת על שירת נשים, הוצא מהקשרו והשימוש שנעשה בו הוא שימוש אומלל ומעוות. המקור התנ"כי עליו מתבסס המדרש שלמדנו להכיר היטב ("אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה'"), הוא פנינה אמיתית שטומנת בחובה מסר הפוך מזה שנעשה בו היום; אהוב פונה אל אהובתו בבקשה להתגלות בפניו, להיראות באמצעות השעמת קול: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב' י"ד).
קולן של נשים בתורה תופס מקום חשוב במרחב הציבורי. סיפורה של מרים הנביאה תופס מקום חשוב, עת הובילה נשים בנגינה, שירה וריקוד אחרי המעבר בים סוף: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם." (שמות ט"ו כ'-כ"א). כבודו של איש לא נפגע.
אנחנו חוזרות על עצמנו שוב ושוב כשאנחנו מעלות את הסוגיה לדיון ציבורי, אבל אין לנו ברירה, המאבק הזה הוא עבורנו וגם עבור אחיותנו ובנותינו. אז כן, נאמר זאת שוב: יש לנו גוף. אנחנו הולכות, אוכלות, יושבות ומתקלחות. כן, גם סקס הוא חלק מזה. ובכל זאת, זכותנו להתנהל בעולם בגופנו בלי שיפשיטו אותנו או יעטפו אותנו ובלי שיספרו לנו שאנחנו סקס בלבד.
אורנה פילץ היא רבה רפורמית, מחברת ספר הילדים: "מרים, ספרי לי את"