מהיום בו נשים החלו להשתלב בשוק העבודה, הן מתמודדות עם תקרת זכוכית בשוק בו מתקיימת הפרדה בין תחומי תעסוקה נשיים וגבריים. על רקע מציאות זו, ארגוני החברה האזרחית (מפלגות, ארגוני עובדים ועמותות) מגלמים פוטנציאל ייחודי עבורן; בעבר, פעילות התנדבותית של נשים בארגונים אלה פרצה לנשים את הדרך להשתלב במרחב הציבורי – הארגוני והפוליטי. פעילותן בארגונים אפשרה להן לרכוש קשרים וכישורים, ולמלא תפקידים שאוישו עד אותה עת על ידי גברים. עד היום, פעילות התנדבותית מקדמת נשים, שכן היא מאפשרת להן לבסס רשתות חברתיות חזקות ופותחת בפניהן את האפשרות לתרום מבחינה ציבורית, פוליטית ותעסוקתית.

אך לאחרונה אנו נחשפים לצורת פעולה כוחנית המתקיימת בארגוני חברה אזרחית – ארגונים שידועים דווקא בשל האחריות ההדדית המתקיימת בין הנמנים על חבריהם ופעיליהם. צורת פעולה זו, הנקראת התעמרות ארגונית, חוסמת נשים רבות מלפעול ולתרום במסגרת ארגונים אלה. ב-2013, בשל צורך הולך וגובר, הקמנו את קבוצת האקטיביסטיות "משלבות כנפיים", בה שיתפו פעילות זו את זו ביחס שחוו בארגונים: מניפולציות רגשיות, איומים, שתלטנות, הפחדות, האשמות שווא והשפלות הם רק חלק מההתעמרות הכוחנית שמתקיימת בארגונים שדלתותיהן פתוחות לרווחה – לכאורה – לקראת נשים.

יחסי כוח מתעתעים

חברי ארגוני חברה אזרחית מונעים לא פעם על ידי תפיסות עולם משותפות ותחושת שותפות ואחריות הדדית. לא פעם, חברי הארגון מבססים לעצמם זהות מגובשת ונבדלת ממי שאינו חבר בארגון, והבדל זה מסייע לגייס את הפעילים ולרתום אותם לפעולה. אבל דווקא בארגונים אלה ניתן למצוא יחס מתעמר בדמות עלבונות, לעג ופגיעה בשמן הטוב של האקטיביסטיות המתנדבות בו.

יחסי הכוח המתקיימים בארגוני החברה האזרחית נבדלים מהותית מיחסי הכוח בחברות עסקיות, בעיקר ברמת האמון הגבוהה שרוחשות האקטיביסטיות המצטרפות למנהיגות ארגון החברה האזרחית אליו הן מצטרפות. הנחתן היא פעמים רבות, שהן נכנסות למרחב פמיניסטי שיעריך את פועלן ואת תרומתן.

במגזר העסקי, לעומת זאת, אף עובדת חדשה לא יכולה להניח מראש את קיומו של מרחב פמיניסטי או קשר אידאולוגי ורגשי. עובדת שנכנסת לחברה עסקית כדי להתפרנס ולהתקדם מבחינה מקצועית, מודעת פעמים רבות לאופן בו נשיותה עלולה להיות מנוצלת לרעה, ועל פי רוב היא לא תנסה לשתף בדעותיה באופן שחורג ממקומה במבנה ההיררכי במקום העבודה.

העסקתה של עובדת בחברה עסקית לאו דווקא נסמכת על תרומתה לארגון, וגם אם כן – מדובר בעבודה ששכרה בצידה. במקרים של התנדבות בלבד, כל ערכה של אקטיביסטית בארגון החברה האזרחית בו היא פועלת, נמדד אך ורק על תרומתה האידאולוגית, ובהיעדר הכרה כזו – תפקידה של האקטיביסטית מתבטל.

לנוכח האמון שפיתחה האקטיביסטית כלפי הארגון בו התנדבה, ההתעמרות היא התנהגות לא צפויה עבורה, וכשהיא מקבלת את המסר שאין לה סיבה להמשיך לקחת חלק בארגון, נוצר משבר ביחסי האקטיביסטית עם הארגון, אותו לא צפתה מראש.

המאבק מפסיד, החברה מפסידה

קבוצת "משלבות כנפיים" משכה אליה רק נשים, ולכן סיפורי ההתעמרות מובאים מנקודת מבטן. ראיינו נשים שחוו התעמרות, וגילינו שהסיפור מתחיל לא פעם כך: אקטיביסטית מתחילה לפעול באחד מהארגונים כדי לתרום למאבק בעוולות. לאט לאט, היא מתחילה לקחת על עצמה תפקידים ומשימות, מתמסרת לנושאי המאבק, מתחברת לחברי וחברות הארגון, והארגון הופך להיות חלק משמעותי מחייה.

עם הזמן, האקטיביסטית מתחילה לבסס ידע וניסיון ומקבלת הרבה משובים חיוביים על תרומתה. מעורבותה בארגון הופכת להיות עמוקה יותר –  היא מנסה להיבחר לתפקידים שונים, מתראיינת בשם הארגון בבמות שונות, צוברת מומחיות וכוח, ונכנסת למארג יחסי הכוחות הפנימיים בתוך הארגון. בשלב זה, הניסיון שצברה מאפשר לה להציג עמדות, גישות או תפיסות שגיבשה מתוך הבנה והיכרות עם השדה שבו היא פועלת.

אך כשהעמדה האוטונומית שלה, שעד תמול-שלשום זכתה להערכה, לא עולה בקנה אחד עם עמדות של בעל כוח מנהיגותי בארגון, מופיעים סימניה הראשונים של ההתעמרות: בעל (או בעלת) הכוח מתחילים לפעול בשיטתיות כנגד האקטיביסטית באמצעים שונים, ובמהירות יחסית, תחושת ה'יחד' שנהנתה ממנה, מתפוגגת והיא נותרת לבדה בסביבה עוינת ורווייה בעיוותים שיצרו השמועות שבעל הכוח הפיץ עליה.

במצב עניינים זה, עומדות בפני האקטיביסטית אפשרויות מצומצמות: להסתלק חזרה אל שגרת יומה, או להקטין את מעורבותה בארגון למינימום. האקטיביזם שלה יורד לטמיון. היא מפסידה. הארגון מפסיד. המאבק מפסיד והחברה כולה מפסידה את משאביה של מי שהייתה מוכנה לתרום, והרבה.

תורמות הכל, לא פחות

נשים מביאות איתן אל החברה האזרחית רצון טוב, זמן, יכולות וכישורים. כל עוד נמשך המצב שבו התרומה שלהן מתקבלת בברכה רק בתנאי שהן מצופות לציית למבני המנהיגות הקיימים ולשתוק גם כשהן לא מסכימות להתנהלות מסוימת, הן לא יכולות להתמיד בפעילותן ובתרומתן.

משהו בארגוני החברה האזרחית צריך להשתנות ולהשתכלל. חשוב לחשוף את מנגנון ההתעמרות הארגונית בארגוני חברה אזרחית כדי ליצור נתיבים להתמודדות עם מנגנון ההדרה, ולאפשר לנשים להתמיד בתרומתן לארגונים. גם הארגונים יקבלו את האפשרות לשמר כוח אקטיביסטי חשוב תוך הגנה על החברות בהם.

זה דורש מבט ביקורתי כלפי פנים: מבט שמכיר בכך שגם כאשר ארגון מוגדר כפועל באופן דמוקרטינוצרים יחסי כוח בארגון, שעלולים להפוך גם יסוד להתעמרות סמויה וגלויה.

השקעה בנשים היא הרווח של החברה האזרחית: הגנה על אקטיביסטיות שבאות לתרום הכל, ולא פחות מזה. כל מה שצריך זה נכונות לדיאלוג, להקשבה ולקבלה של האפשרות שריבוי עמדות לא יכול להימחק באלימות. זהו אתגר קשה, אבל הוא רב ערך – ובהחלט אפשרי.

—

לקריאה מעמיקה, קראו את תדריך "התעמרות ארגונית בארגוני חברה אזרחית- מדריך לנפגעת ודרכי תגובה ארגוניות"

—

פרופ' אורלי בנימין מלמדת במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר– אילן, חברת ועד מנהל בקו לעובד

אורנה עמוס היאעובדת סוציאלית קהילתית אקטיביסטית, מלמדת בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, מייסדת ומרכזת הקואליציה הארצית להעסקה ישירה

גל דויטש היא סטודנטית במסלול לארגונים וארגוני שינוי חברתי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, פעילה וחוקרת אי-שוויון בארגוני שינוי חברתי