אם הייתם באים אל הילד שהייתי, ואומרים לו שכשיהיה גדול, כל אחד יוכל לדבר עם כל אחד, מכל מקום בעולם, בכל רגע נתון, הוא בטח היה אומר "וואוו", או אולי אפילו "ווא עלני בחתי" – אבל הוא היה מאמין. אם הייתם באים אל אותו ילד, ומוסיפים ומגלים לו, שאנשים גם יוכלו לראות אחד השני במכשיר הזה, הוא בטח היה אומר: "די, לא נכון!" אבל הוא היה מאמין.
ואני הרי התרגשתי כמו ילד קטן, כשהייתי ילד קטן, ולי ולאודי פנקובסקי היה פתאום ווֹקי-טוֹקי, ופשוט דיברנו אחד עם השני מהמיטות שלנו, עם פאקינג ווקי-טוקי, והרגשנו שאנחנו מזיינים את העולם.
ואפילו אם הייתם באים אלי הילד, לוקחים אותי רגע הצדה, ומספרים לי שיצחק רבין נרצח, ושעפרה חזה מתה מאיידס, ושדודו טופז התאבד – הייתי עצוב, ומבולבל ומוטרד – אבל הייתי מאמין.
אבל למיטב זכרוני, לא הייתי מאמין שזה מה שיקרה לסביבה שאני חי בה. כשהאלימות זוכה להערצה, הגזענות היא שמלת ערב מהודרת שמתאימה לכל אירוע, וטוּב הלב יושב בצד, על הרצפה, צמוד לקיר, ומחכה שמישהו יזמין אותו לרקוד. נטוש ומרומה. בכל מקום יש אלימות. אבל כאן היא הבון-טון. היא האופנה. היא חלק מלהיות אזרח טוב.
הגזענות היא מוצא אחד, אבל לא יחיד. יש גם את התגרות במועדונים, הנאצות בכבישים, תרבות הדיבור האלימה, תרבות הבידור האיומה, ומה שקרוי כאן חינוך, שהרי כולנו יודעים, שהצלצול האמיתי שילדי בתי הספר בישראל פועלים לפיו, הוא: "בואו, יש מכות!!!". אלו הם ימים שבהם אין כבוד לחיי-אדם. כל אדם. ובמקום שבו אין כבוד לחיי-אדם, אין כבוד לחיי-אדם. זה אפילו לא אחד ועוד אחד. זה אחד שווה אחד. אין חישוב פשוט מזה. ופה אין כבוד לחיי אדם. אז לאן הולך כל הכבוד כשהאדם קפוא? לכוח. רק לכוח. אם הכוח במקרה נמצא אצל אדם מסוים, האדם עוד עלול לטעות ולחשוב שהכבוד מופנה כלפיו, אבל ברגע שהכוח ינדוד כפרפר לפרח אחר, יעלם גם הכבוד כלא היה. מי היה מאמין. אני עושה רגע הפסקה כדי להתקלח. זה הרבה יותר כיף מרוב הדברים שבעולם.
חזרתי. שם, במקלחת הרחוקה, ניסיתי לרגע להפסיק לחשוב על כל מה שלא תלוי רק בי, אבל מה כבר תלוי רק בי? אפילו המקלחת תלויה גם בחברת החשמל, והמים, והתשתיות, ואפילו איכות הסביבה, שהרי המים מגיעים מהסביבה, והסביבה שואבת השראה מהסובבים אותה, ולכן נראית רע מאוד. אני מבקש בנימוס מראש הממשלה וכל הקבינט לעזוב את המקלחת שלי, ולהשאיר אותי עם מחשבות נקיות, של אדם שחי בעולם, וכרגע מתקלח ומתרכז בטיפות. מייד כל הסנאים שבסביבה נגלים לעיניי כשהם מניפים ידיים בהתלהבות, וקוראים לי להצטרף אליהם, בחיבוקים וסיפורים אין ספור. התגעגענו. כמו נורמן ב"cheers". כמו אוגי ב"נילס". וקשקשנו שעות. וצחקנו על הברבורים. נו באמת, איך אפשר לא… ואז הפסקנו לנוח ולשחק, והצטרפתי אליהם בחיפושים, שנמשכים בעצם כל ימי חייהם, אחר האגוז המושלם.
שבת שלום.
נ"ב: והרי לא איכפת לי שיש אנשים גזענים וחשוכים, שחושבים שכל הערבים זונות, וכל הרומנים קטינות וכל השחרחרים ספינות. אנשים קטומי רגש ותודעה תמיד היו, לצערי, ולצערם. זה קיים בכל מקום. מה שלא קיים בכל מקום, זה שהם לא מתביישים בזה. שהם מנסים לעשות עם זה משהו. שהם מצליחים. שבת שלום.
בני בשן הוא שדרן רדיו, משורר, מלחין וזמר
איור: הילית שפר