"הצדק הזה, הוא לא בשבילי, תאמיני לי. מה שאני מחפש זה צדק לאנשים חפים מפשע, לא להאשים את מי שעשה את זה". אם יש חרך של אור בסיפורו הטראגי של פרופסור עז א-דין אבו אל עייש, הרופא הפלסטיני ששלוש בנותיו, ביסאן בת 20, מאייר בת 15 ואיה בת 14 ואחייניתו נור בת 14 נהרגו מירי שני פגזים של צה"ל בעת עופרת יצוקה, זה לראות ולשמוע איך מתוך הייאוש הגדול של האסון הוא מוצא את הכוח להמשיך ולהאמין בבני אדם, בתקווה.

לפני יומיים הוא הגיע לישראל מקנדה, שם הוא מתגורר היום עם בני המשפחה שנותרו, לעוד פרק בתביעה שהגיש נגד מדינת ישראל חודשים ספורים אחרי הירי, ונסחבת כבר שמונה שנים ללא הכרעה. שמונה שנים שבהן אבו עייש דורש ממדינת ישראל לבקש סליחה, להכיר באחריותה להרג הבנות, ולפצות את משפחתו על הסבל שגרמה לה. היום התייצב בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לשלב שמיעת העדויות בתביעה: "אני רוצה שייקחו אחריות ויתנצלו. אני מקווה שהצדק ייצא לאור כדי שאומר לבנות שלי יש אנשים שמכירים בכן, נזכרים בכן ואתן הייתן קורבנות של מלחמה שאף אחד לא הרוויח בה".

"זה הרופא הכי מקסים ואנושי שעבדתי איתו בחיים שלי" פרופסור עז א-דין אבו אל עייש עם ילדיו היום בבית המשפט

לבית הקפה בו המתין לדיון עם שתי בנותיו, בנו וחברים שהגיעו לתמוך, נכנסה במקרה אחות מבית החולים בו עבד לפני האסון. היא חיבקה אותו בהתרגשות וביקשה להצטלם למזכרת "את יודעת מי זה??", שאלה לפני שיצאה והוסיפה בלחישה "זה הרופא הכי מקסים ואנושי שעבדתי איתו בחיים שלי". מכל התארים שנוספו לאבו עייש מאז המלחמה, את זה הכי חשוב היה לה לציין. לפני הכל היה ונשאר בנאדם.

את השידור ביום ההוא מביתו בעזה אף אחד לא יכול לשכוח. מוות בשידור חי, בזמן אמת, שהועבר לטלוויזיה הישראלית. רגע אנושי ומפלח במלחמה הזאת, שנתן פנים מיוסרות מכאב לצד השני ולאוכלוסייה הפלסטינית, רגע שערער – גם אם רק לכמה שעות – את התודעה הקולקטיבית על המדינה המאוימת. מאז כאמור, הוא מנסה בעצמו להתמודד מול הצבא המוסרי ביותר בעולם, ולדרוש צדק.

"אני באתי היום לא להאשים, אלא לקחת אחריות ולתת לאחרים את ההזדמנות לקחת אחריות. לתת תקווה לאנשים להאמין שיש דרך אחרת להכיר אחד בשני. גם אני לקחתי עליי את האחריות לא להישאר קורבן. הבנות שלי נהרגו, ועכשיו זאת האחריות שלי והדרך שלי למצוא איך להשאיר אותן בחיים, לא בנקמה או בכעס ושנאה, אלא דרך מעשה ומילה טובה וחוכמה. אני תמיד אומר שאני לא אשנא אף אחד אף פעם, אבל אני שונא כל מעשה שגורם לנזק למישהו אחר. אני לוקח את האחריות איך לשנות את זה למשהו טוב".

הדרך בה בחר להשאיר את בנותיו בחיים היא קרן שהקים, "Daughters for Life"- "בנות לחיים" שמטרתה קידום הזדמנויות בחינוך לבנות משני העמים. את כל הפיצוי הכספי בתביעת הנזיקין שהגיד נגד מדינת ישראל הוא מתכנן, אם יקבל, להעביר לקרן: "אני חייב דין וחשבון לאלוהים ולבנות שלי. הן לא כאן אבל אני יכול להגיד להן שעשיתי בשבילן. שאת החלומות שלהן יגשימו בנות אחרות דרך הקרן שהקמתי. יש יותר מ-400 בנות מישראל, פלסטין, סוריה, ירדן ולבנון שהקרן תומכת בהן. לאחת הבנות קוראים איה, לבת אחרת, ממצרים, קוראים מאייר". הוא מורגל בלספר על האסון ועל מאבקו, אבל שמן של הבנות מחזיר אותו בכל פעם לכאב הפרטי על האובדן.

את הנחמה הוא מוצא במאות הבנות האחרות שימשיכו את דרכן, במקומן: "אלוהים גדול וזאת התקווה. זה לא ההמשך הביולוגי, זה המשך אנושי".