שירתתי כחובשת קרבית בשטחים. במהלך שנות השירות הסדיר, ראיתי וחוויתי אירועים רבים שתרמו משמעותית לעיצוב השקפת העולם שלי כיום. גבעות יהודה ושומרון היפות נראו אחרת על מדים ונשק. הפלשתינים היו קרובים, אך רחוקים מאי פעם. מבצעי המעצרים, שעד אז רק קראתי עליהם באמצעי התקשורת, הפכו לחלק משגרת חיי היומיומית. הפצועים שהיו מדווחים כמספר סתמי במהדורת השעה, היו עבורי חיילים עם פנים ושם, כתמי דם על המדים שלי.
על הבסיס שבו שירתתי כחיילת צעירה היו יורים באופן מתמיד מהכפרים שסביב. על מנת לצאת ממנו, היינו מחוייבים ללבוש מיגון מלא ולצאת ברכב ממוגן. כשאחד החיילים נהרג מהירי על הבסיס, הבנו שסכנת החיים אינה אורבת לנו רק במבצעים המיוחדים בחוץ, אלא אף במקום שבו חשנו יחסית בטוחים. היינו צעירים נורמאליים בני 18, שהושמו בתוך מציאות לא נורמאלית בעליל. כל אחד מאיתנו התמודד עם זה אחרת, אך כולנו חלקנו יחד את אותו סוג של הכחשה.
באחד מסיורי תגבור הצירים השגרתיים, עצרנו רכב חשוד על ציר 60. לוחמי התאג״ד (האמבולנס הגדודי) ניגשו אל הרכב בנשקים שלופים והוציאו מתוכו משפחה פלשתינית מקומית. בני המשפחה עמדו מפוחדים וביניהם ילדה קטנה ומתוקה. באינסטינקט נשי חייכתי אליה בחיבה, בזמן שהלוחמים בדקו את הרכב ותעודות הזהות. הילדה הביטה בי חזרה במבט מבועת. היא פחדה ממני עד לשד עצמותיה.
המבט של אותה ילדה הפך אותי מודעת באחת למשמעות המדים הצבאיים בעיניה; משמעות הנשק, האפוד הקרמי, התחמושת והקסדה. בעיניה לא הייתי נערה בת 18 שמנסה לחלץ ממנה חיוך, אלא חיילת מאיימת עם נשק טעון, שהרגע הוציאה אותה מהרכב ומי יודע אם היא לא תירה בה עוד מעט. אילו יכולתי, הייתי מסבירה לה שהחיילים נושאים את הנשקים השלופים כי גם הם מפחדים. בעיניהם, כל התקרבות לרכב חשוד היא סכנת חיים מיידית של מטען שעלול להתפוצץ באחת. הידיעה הזו לא היתה משנה עבורה הרבה. במאזן האימה והפחד, הצד נושא הנשק הוא עדיין הצד החזק.
השבוע הועלה סרטון בו נראה נער פלשתיני מתקרב ללוחם הנח״ל ומתגרה בו. לפחות שני צעירים אחרים צילמו את התרחיש בוידאו, ממתינים להתפרצות הצפויה שתוכיח את קלגסותו. הלוחם בחר להתעמת באופן ישיר עם הנער, במקום לנטרל את העימות המיותר באיבו. בין הצדדים מתפתח קרב אגו גברי מטופש, שבו כל אחד מהם מנפח את החזה שלו ומנסה לגרום לאחר לסגת. העימות הופך לאלים כשהלוחם חש בסכנה, דוחף את הנער ובתוך שניות נכנס למגננה, דורך את נשקו ומאיים על הנערים ב״כדור בראש״.
עשרות אלפי חיילים ואזרחים הביעו תמיכה בלוחם הנח״ל, לאחר שדובר צה״ל מתח עליו ביקורת וטען כי התנהגותו "חריגה ואינה עולה בקנה אחד עם המצופה ממנו". דף פייסבוק שנפתח בתמיכה לו, זכה ללמעלה מ-65,000 תומכים בתוך יממה, כשהוא נושא את הכיתוב ״לחיילי צה"ל נמאס שמפקירים אותם לידי האויב״. תמונתו של חייל הנח״ל נישאת בראש הדף והוא מוצג כגיבור ״חסר אונים״ אשר ידיו אזוקות מלפעול.
התמיכה הגורפת וחסרת התקדים לה זוכה הלוחם, צריכה להוות נורה אדומה מהבהבת לצה״ל. אלפי חיילים המשרתים בתפקידי לוחמה בשטחים טוענים למעשה כי הם חשים מופקרים תחת הנהלים הנוקשים הקיימים. הם דורשים נהלים מקלים יותר להתמודדות עם האיומים, כאלו שיאפשרו להם מרחב פעולה בעת הצורך. הלוחמים מבקשים גיבוי מלא מצה״ל בבואם להתמודד עם האוכלוסיה הפלשתינית, שמכירה את הנהלים ויודעת לנצל את קוצר ידם של החיילים לטובת פרובוקציות מצולמות.
במילים אחרות, החיילים המשרתים כיום בשטחים אינם מרגישים בטוחים. הם רואים גם בנער לא חמוש בן 15 כאיום ממשי המטיל עליהם סכנת חיים מיידית, כזו שמצדיקה דריכת נשק ואיום בירי על מנת להרוג. חשוב לזכור שהמפגש בין החייל לנערים לא נוצר בתוך חלל ריק חסר נסיבות ורקע; על מנת לפענח את התמיכה הגורפת בלוחם, יש להבין ראשית כל את מורכבות השירות בשטחים.
המציאות שבה מיליוני פלשתינים נמצאים תחת מרותם היומיומית של חיילים ישראלים היא מעוותת מיסודה. היא בראש ובראשונה גורמת סבל רב לפלשתינים, עם זאת הרשו לי להתמקד כאן בהשפעה שלה על החיילים עצמם. מי ששרת בשטחים מבין שמרגע שעוברים עם מדים את הקו הירוק, נכנסים למציאות חיים שונה, בעלת מערכת חוקים אחרת ומאזן כוחות לא פרופורציונאלי. החיילים שמשרתים שם אינם קלגסים קרי לב, אלא לרוב צעירים נורמטיביים שהתגייסו ליחידות קרביות מתוך רצון כנה לתרום למדינה. מהות התפקיד, החיכוך היומיומי עם האוכלוסיה האזרחית וההיתקלות הבלתי אמצעית במוות, גורמים בהכרח למנגנוני ההגנה הבסיסיים להיכנס לפעולה. כך נוצר הניתוק הרגשי מהסיטואציה, כי אין דרך אחרת לשמור על שפיות תחת סכנת חיים מתמדת.
הלוחמים הקרביים לובשים מדים, נושאים אפוד ונשק ולכאורה בזים לסכנה, אולם ביסוד ההתנהגות הקשוחה והמוחצנת קיים רגש אחד בסיסי ומודחק: פחד. חייל שמאבד את קור רוחו ונכנע לפרובוקציות של נער בן 15, הוא חייל שאיבד את שיקול דעתו לטובת הפחד. כאשר הוא מניע בזריזות את נשקו לימין ולשמאל, בעודו מתלבט על אילו מהנערים לכוון, נראה על פניו שהוא פירש את הסיטואציה כמסכנת חיים. תחושת הסכנה העמוקה לא נוצרה באותן שתי דקות של פרובוקציה מצולמת, אלא לאורך שירות ממושך תחת סכנה בלתי פוסקת, במקום שבו הדרך היחידה לנטרל את הפחד הוא להשליט פחד על האחר בכוח הנשק.
דוד הנחלאווי הוא לא נושא הסיפור, אלא הזעקה שהמקרה שלו עורר בקרב לוחמי צה״ל. עשרות אלפי חיילים אומנו להילחם עד הניצחון בקרב. לתחושתם, צה״ל שולח אותם למלחמה עם ידיים קשורות ונשק שאסור להם להפעיל. שיפוט מאזן הכוחות אינו אובייקטיבי, אלא מושפע מהתפיסה שכל חיכוך עם הפלשתינים הוא קרב שדורש הכרעה. בעיניים אזרחיות, אני צופה בסרטון ורואה נער שמחזיק את זרועותיו מאחורי גבו מול לוחם חמוש וממוגן שמאיים עליו בנשק. בעיניים צבאיות, הם רואים לוחם קצוץ כנפיים שנטרול הסיטואציה, למשל קריאה לגיבוי או כניסה לרכב הממוגן, פירושה כניעה לאויב.
אני מבינה את מצוקתם של החיילים, אשר חשים שהם מסכנים את חייהם ללא כלים מתאימים להתמודד, ונדמה שכל בחירה שיעשו תהיה שגויה. עם זאת, הפיתרון אינו בהתרת היד על ההדק, אלא בצמצום החיכוך הישיר בין החיילים לאוכלוסיה הפלשתינית האזרחית. ככל שהנסיבות הפוליטיות ממשיכות להעמיד את חיילי צה״ל במצבים בלתי אפשריים, הרי שראוי לאמץ דווקא כאן, תחת הנסיבות הקיצוניות והמתח המתמשך, את ההבנה שאיפוק הוא כוח. יזכור כל חייל לפני שנכנע לפחד, את שלמדתי מילדה קטנה ומפוחדת בשולי ציר 60: במאזן האימה והפחד, הצד נושא הנשק הוא עדיין הצד החזק.
