בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
אני אזרחית אמריקאית. לא צפיתי מהצד בבחירות האלה, השתתפתי בהן. עם כל הסייגים לגבי הילרי קלינטון, הייתה תקווה אמיתית שנתקדם עוד צעד אחד קדימה מבחינה חברתית, ונראה גם את הציבור האמריקאי מפגין אמון באישה כמנהיגה. בעת כתיבת מילים אלה מסתמן שהפסדנו, וההפסד מכביד על הלב. לא כי המועמד ״השני״ ניצח, אלא בגלל מה שזה אומר עלינו, החברה האמריקאית.
תומכיו בתקשורת האמריקנית טענו לאורך הקמפיין שהציבור אוהב את טראמפ כי הוא ״אומר את האמת בפנים״. הם אומרים את זה על אדם שמשקר, מטעה או טועה כ-80% מהזמן שהוא מדבר בציבור. טראמפ עצמו, הנשיא הנבחר של ארה״ב, אמר שוב ושוב ״אין מי שמכבד נשים יותר ממני״, אבל לא הצליח להבין למה להתרברב על תקיפה מינית של נשים זה לא מכבד. הוא גם אמר שהוא יהיה הנשיא של כולם, והצליח להעליב כמעט כל מיעוט, כולל מקסיקנים, שחורים, נכים, מוסלמים ונשים.
ובכל זאת – 60 מיליון איש הצביעו לאיש הזה, כוכב הריאליטי שיודע להפיק משפטים מושלמים תקשורתית – קצרים, פרובוקטיביים, בועטים בבטן, ומשקפים את הפחדים העמוקים ביותר של הציבור השמרני, הוא הרוב.
אנשים מכל העולם שעקבו אחרי מערכת הבחירות הקשה והמתישה הזו לא האמינו שזה יקרה, כי לא האמינו שרוב הציבור האמריקאי יסמוך על אדם כל כך שונא, כל כך לא יציב, כל כך ילדותי, לקבל שליטה על הכפתור האדום והצבא, התקציב והכלכלה, ההגנה על הסביבה, הבריאות והרווחה של כל כך הרבה מליוני אנשים. האיש הזה, שכינו אותו ״טפלון״ כי שום דבר רע שהוא אמר ועשה לא דבק בו, הדהים את העולם.
דימוי: Cozy nook / Shutterstock.com
דבר אחד ברור, והוא אולי יכול לנחם במעט: בחירתו של טראמפ משקפת בקלאש, תגובת נגד. אנחנו, שנאבקות מדי יום על שוויון מגדרי וזכויות נשים, חייבות להסתכל על המאורע הזה מנקודת מבט היסטורית. אחד הסימנים המובהקים להתקדמות מחשבתית, להישגים במאבק חברתי, הוא תגובת הנגד של השמרנים שמרגישים שהותירו אותם מאחור. אז הפסד כל כך כואב מסמן כמה בעצם התקדמנו, וכמה מהאקסיומות החברתיות, במיוחד המגדריות, הצלחנו לפורר בשנים האחרונות. עד כדי כך שהבהלה מההתקדמות הביאה את הציבור הרחב לפחד, להתבלבל, לא להבין את המציאות החדשה, ולברוח לתמוך במי שמבטא פחדים קמאיים מכל מי ששונה.
אם נסתכל על ישראל לרגע, ההקצנה בשנים האחרונות בהדרת נשים, והפיכתה לנורמה בטקסים, בצבא, באוטובוסים, שלטי חוצות, בפוליטיקה ובאקדמיה, גם היא תגובת נגד להתקדמות בתפיסות הפמיניסטיות שמקבלות מעמד נורמטיבי בחברה החילונית. צעד אחד קדימה – שניים לאחור.
הקלטה של התרברבות על תקיפה מינית והתבטאויות שוביניסטיות בלתי נגמרות לא הזיזו לרוב הציבור. רוב הציבור מציב לנו שלט אזהרה שאומר: ״רצתן מהר מדי, שבו״. הפטריארכיה נאנחת בנחת ומחזירה לעצמה את הוורוד ללחיים לעוד מספר שנים. זו יריקה בפרצוף עבורנו, עבור מיעוטים, נשים, ובמיוחד נפגעות תקיפה מינית. אבל זו המציאות החברתית שאנחנו חיות בה, וצריך להכיר בגודל המאבק שעוד נותר לפנינו.
אי אפשר שלא לחזור לטענות המופרכות שנשמעות בכל פעם שנחשף מקרה של הטרדה או תקיפה מינית. כשאנחנו מספרות וחושפות ומעידות, אנחנו לא הורסות את החיים של הגברים שתקפו אותנו. הגברים האלה לא נפגעים. הם זוכים בזמר השנה, בפרסי תיאטרון וקולנוע, בתפקידים בכירים במשק, ובהנהגת העולם החופשי.
הכותבת היא משפטנית ופעילה פמיניסטית
