תושבי מפרץ חיפה, שרגילים לחיות תחת עננת הזיהום, נאלצים בחודשים האחרים לחיות תחת עננה חדשה: להפוך את מתחם המפעלים הפטרוכימיים למועצה נפרדת, או במילים אחרות: לתת עצמאות לתעשייה.
מבחינת התעשיינים, מדובר בפתרון החלומות. אבנר מיימון, מנכ"ל בתי הזיקוק אמר לאחרונה כי "פיקוח נכון על איכות הסביבה במפרץ חיפה יתקיים רק על ידי הפיכת האזור למועצה תעשייתית" ואף כינה את המהלך: "לשחרר את הסביבה מהפוליטיקה". גם אלי אברמוב יו"ר, איגוד הכימיה, הפרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים, טוען כי "הפתרון למפרץ חיפה הוא מועצה מקומית תעשייתית. תמיכת המדינה בהקמת גוף שינהל באחריות ובשקיפות את מפעלי התעשייה במפרץ, עשויה להביא לסיום המאבק הסביבתי".
רוב פעילי הסביבה חשבו בהתחלה שזו בדיחה – לא מצחיקה במקרה הטוב – אבל אברמוב ומיימון לא צחקו ולא התבדחו.
התעשיינים לא הגו את הרעיון הזה לבד. עד כמה שזה נשמע מוזר, ההצעה הועלתה על ידי מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, שפנה לאחרונה למנכ"ל משרד הפנים בבקשה לבחון הקמת מועצה מקומית תעשייתית בבתי הזיקוק. בעקבות הפניה, שר הפנים אריה דרעי חתם במרץ השנה, על צו שמרחיב את גבולות וסמכויות הוועדה הגאוגרפית חיפה, שדנה בימים אלה בחלוקת ההכנסות ממתחם בז"ן בין 13 הרשויות המקומיות הסמוכות, ומסמיך אותה לבחון את נושא הקמת מועצה תעשייתית במתחם.
זהו אחד הרעיונות הכי גרועים שהועלו בשנים האחרונות בהקשר של מפרץ חיפה. בכל מדינה מתוקנת, היו פועלים כבר מזמן כדי להגביר את הפיקוח על המפעלים במפרץ חיפה, לצמצם פליטות (גם אם במחיר צמצום חלק מקווי הייצור), ואף היו מחייבים את המפעלים בתשלומים נוספים מעבר לארנונה כדי לשקם ולתקן את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפעילות שלהם.
לאזורי תעשייה יש השפעה ניכרת על המרחב שבו הם פועלים, גם בלי קשר לעמידתם בתקנים. הם נשענים על מערכות ותשתיות של הישובים השכנים, מגבילים את הפיתוח התכנוני והנופי, וכמובן תורמים לזיהום הסביבתי בהם. כספי הארנונה שהם משלמים אמורים לשרת את צרכי הנפגעים מהם – התושבים – שמשלמים את המחיר הבריאותי והסביבתי, לצד התועלת ממקומות הפרנסה לחלק מהם.
"מועצה תעשייתית היא כלי פוליטי, לא כלי כלכלי ולא סביבתי". דימוי: שאטרסטוק
הוועדה הגיאורגפית הנ"ל הוקמה כדי לתקן עוול שנעשה עד היום ואפשר חלוקת ארנונה לא שוויונית בין הרשויות המושפעות מהפעילות התעשייתית במפרץ חיפה, וחלקן אף לא זכו בכל חלק עד היום.
מודל המועצה התעשייתית לא התחיל היום אלא לפני הרבה שנים בצפון, במועצה התעשייתית תפן. תפן היא סימן הדגל של התעשייה המתקדמת, כשבפועל היא זיהמה וממשיכה לזהם, וממשיכה לעבור על החוק. כבר ב 2005 כתבנו על החסרונות והבעייתיות שיש במודל הזה כבסיס להצעת חוק לביטול המועצה התעשייתית תפן, שלא עברה כמובן.
גם בתפן מנסים בשנתיים האחרונות לתקן עוול שנמשך שנים – הרשויות הסמוכות לא קיבלו ארנונה מהמפעלים עד היום – וגם שם הוקמה ועדה לחלוקת הארנונה בין הרשויות השכנות.
למצבים כאלה, בהם אוכלוסיות סובלות מנטל סביבתי בלתי פרופורציונאלי, קרא הסוציולוג האמריקאי רוברט בולרד, גזענות סביבתית. חוקרים בעולם טוענים שהתעשייה המזהמת צריכה לקבל את הסכמת הנפגעים הפוטנציאלים, והסכמה כזו מתקבלת באמצעות פיצוי ממשי הכולל בתוכו את מחיר הפגיעה – מימון מחקרים וביטוחי בריאות, הפעלת ניטור ומימון קרן שתפצה את הדורות הבאים.
הפגיעה באינטרס הציבורי לא נעצרת רק בשלילת הארנונה. היא מתבטאת גם בהרכב חברי המועצה: הם אינם נבחרים אלא ממונים על ידי הממשלה, ורובם נציגי ממשלה. המפעלים הם בסופו של דבר בעלי הבית, וכל גוף שהוא חיצוני למועצה לא יכול לבקר את פעילותה או להשפיע על מה שקורה בתוכה. למעשה כל העסק נותר בידיים של שני שחקנים: המפעלים ומשרד הפנים.
מועצה תעשייתית היא כלי פוליטי, לא כלי כלכלי ולא סביבתי. המטרה האמיתית שלה היא להרחיק קבוצות מסוימות מסביבת קבלת ההחלטות, למנוע השפעה או מעורבות אמיתית של הרשויות המקומיות שבתוכן היא נמצאת, ובוודאי של הציבור.
במפרץ חיפה אכן יש בעיה. אבל בישראל לא מקובל לפתור בעיות באמת, אלא לטפל במשבר אמון באמצעות פתרון תדמיתי, לתת פרסים למי שעבר על החוק – אם הוא נמנה על העשירון העליון – ומקובל גם לתת עצמאות למפעלים.
בישראל גם מקובל לעשות הסכמי שלום, אבל לא חלילה כאלה שמביאים לשלום אמיתי בין ישראל לשכנות שלה. אם זה כל כך מוצלח במישור המדיני, למה לא לאמץ את זה גם למישור הסביבתי, ולמצוא פתרון "שיאפשר לכל הצדדים לחיות בשלום זה לצד זה" כדברי אברמוב, או במילים שלנו: לקנות שקט תעשייתי.
הכותבת היא מנהלת עמותת אזרחים למען הסביבה