שני ילדים, אחד גדול בסוודר אדום ואחד קטן בסוודר תכלת, צצים מתוך פרחי החרדל. מה הם עושים? משחקים בתופסת? מתחרים מי יגיע ראשון לראש הגבעה? אם מפרקים את הפריים לקווים אנכיים וקווים אופקיים, אפשר להגיד ששני הילדים "צומחים", ורטיקלית, יחד עם פרחי החרדל. שני הילדים האלה נולדו מהחרדל כמו שאליק הצבר נולד מן הים.
הם לא צברים, שני הילדים האלה. ולא בטוח שהם משחקים. כרגע, לפחות הגדול, נראה חמור סבר, מודאג. אנחנו ליד צומת. השניים כבר לא הולכים במקביל לכביש, הם נפרדים ממנו. העולם המיושב, החברתי, המכוער-אולי אבל זה עם ההזדמנויות, "הולך" לצד השני.
שני הילדים הם יחיא, כאן בתמונה בן 14, ואחיו הימאם, בן שש. הם הסתננו דרך הגדר מטול כארם לוואדי ערה, כדי לקבץ נדבות בצמתים. המשטרה עלתה עליהם והם בורחים, מחפשים מחבוא בטבע. בהמשך הטבע נותן להם מקום מחבוא, אבל לא רק. הטבע גם יוריד עליהם גשם. הוא חסר רחמים או תוקפנות. לא באמת אכפת לו. ההצלה יכולה לבוא רק מבני אדם ומהתנאים הפוליטיים והמשפחתיים שהם מייצרים.
מאחורי הפרחים, שני הילדים ועץ. משהו בעץ דומה לעצים בסרטי פנטזיה ואימה, כאלה שהזרועות שלהם ושורשיהם חונקים או חוטפים או כובלים. הנקודה הממגנטת היא החלל האפל מתחת לענפי העץ. והילדים, הם נראים כאילו הם נכנסים למחילת ה-ארנב.
משהו כבר ממש לא בסדר עם התמונה הזו. אולי האופן בו הילד הגדול הוא קצת האבא של הילד הקטן. משהו מהגיל שלו מיטשטש, כשהוא מצולם ככה מאחורי הגב. הוא יכול להיות אפילו בן עשרים. אבל אל תטעו. בסצנה הזאת, יחיא עוד היה ילד.
יחיא והימאם רצים כדי שהשוטרים לא יתפסו אותם. כמה פרחים יש ברגע הזה. עוד חרדל, ופרחים לבנים עדינים, ופרחים אדומים. הציונות הצליחה לעשות לעצמה יח"צ דרך הפרחים האלה, הוכיחה דרכם שיש לנו שורשים על הארץ, הוציאה אותנו לטיולי פרחי ארצנו. עשבים, חרדל, עצים, גשם שמטפטף לאט, הטיפות כבדות, ראש מגולח אחד וראש מלא שיער, ומכנסי השלושת-רבעי של יחיא, שנראים לא מתאימים לגשם. הרגליים הכמעט כושלות, קצת עקומות, קצת כמו מקלות בעלייה, ועכשיו גם רואים שהכיס האחורי קרוע.
איזו תמונה עצובה. אין מלים. העלים הרטובים מגשם. הענפים ברקע כמו רשת סבוכה. הילד הצעיר, שאינו בוכה. הילד המבוגר, שמשעין את הראש על ראשו של הילד הצעיר. נותן לו נשיקה בלי לשים לב. בעצם, הילד המבוגר נח. על מה הוא חושב? הוא חושב? האם זה רגע בו המוח מוריד וילון ומציל אותך?
יחיא והימאם פרחאן הם גיבורי הסרט "אגורות". הסרט עוקב אחרי עשור בחיי האחים ממחנה הפליטים טול כארם, בשנים בהן עבדו כילדים קבצנים בצמתיה של ואדי ערה. מחר, לרגל יום זכויות האדם, הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב. בדראן בדראן, במאי הסרט, הוא בן 36, במאי ומורה לתקשורת וקולנוע, ומתגורר בכפר עין סהלה בוואדי ערה, "קרוב מאוד לציר הראשי בו הילדים מקבצים נדבות".
"כמעט אלף ילדים פלסטינים מקבצים כיום נדבות בישראל", הוא אומר. "הם מגיעים בעיקר מטול כארם, ג'נין, יטה ושכם. המספרים משתנים לפי המצב הבטחוני, החגים ומזג אוויר. באזור הצפון מסתובבים מאות ילדים בגילאים שש עד 11. בגיל 12 המעסיקים מפסיקים לעבוד איתם. נהגים כבר לא מרחמים על ילדים בגיל הזה, וקשה יותר להבריח אותם לשטחי ישראל".
יש גם קבצניות עם פעוטות 'מושכרים'
"כן. זה מגביר את האפקט. אשה מקבלת תינוק ממשפחה ומסתובבת איתו בצמתים במשך יום שלם, לפעמים במשך 12 שעות. אם האשה תקבץ 400 שקל ביום, נניח, המעסיק יקח 300, היא תיקח 80 והורי התינוק יקבלו 20 שקל. העניין של התינוקות הוא חדש, ממש מהשנה, והוא קורה בגלל שהמצב ברשות נהיה יותר קשה ובגלל שהילדים בצמתים מרוויחים פחות".
בסרט האשמת את ישראל ואת הרשות הפלסטינית בתופעת הילדים הקבצנים. מי בעיינך הכי אשם?
"הגדר, ובעצם ישראל, נמצאת במקום הראשון. כשהמקום סוגר עליך ואין עבודה, הילד הופך לקורבן. אחר כך, במקום השני, נמצאת הרשות הפלסטינית. יש פתגם שאומר 'אם אתה לא מתגרד בעצמך, אף אחד לא יגרד לך'. השחיתות של הרשות היא בלתי נסבלת. העם הפלסטיני, הוריו של יחיא, יודע שמגיעים מיליונים לרשות. העם יודע שהרוב הולך לשרים ולפקידים ושהוא, העם, הוא הקבצן. ממש כמו יחיא, שמישהו גוזר קופה על העבודה שלו, העם הפלסטיני מקבל את האגורות. לרשות יש סכומים אדירים, אבל אל הוריו של יחיא מגיע סיוע בסיסי בלבד, של קמח, סוכר ו-500 שקל בחודש. הרשות חוקקה חוק חינוך חובה, אבל אף אחד לא אוכף אותו. הימאם החליט שלא ללכת לבית הספר כי הבגדים שלו היו קרועים. אף אחד לא בא לחפש אותו".
הבאים בתור, אמרת, הם ההורים. דיברת בכעס גדול על אבי המשפחה, עומר פרחאן.
"בהתחלה כעסתי עליו נורא. הסתכלתי עליו כששלח את הילדים שלו לקבץ נדבות ואמרתי לעצמי שאפילו אם אהיה בסכנת מוות, לא אשלח את ילדי לקבץ נדבות. עומר, היום בן 52, עבד בישראל בבניין עד הקמת הגדר והרוויח בסביבות חמשת אלפים שקל. זה כמו להרוויח 15 אלף בישראל. הוא, ושכניו, וכל הפלסטינים במעמד הסוציו-אקונומי שלו, חשבו שיהיה בסדר. גם אחרי שהגדר נבנתה הם לא לגמרי קלטו את האסון, חשבו שהדברים יפתרו בין ישראל לרשות".
בעצם, הסרט שלך מספר על התמוטטות המעמד הזה אחרי הקמת הגדר.
"נכון. זה סיפור על הנזק הבלתי רגיל שהגדר עשתה למעמד הפלסטיני הנמוך. עשירי הרשות ואנשי העסקים הגדולים כמעט לא נפגעו. הם תמיד יודעים איך להמשיך לעשות עסקים עם ישראל. לעומר ולאנשים כמותו לקח זמן להבין שהחומה נמצאת כאן להישאר. הוא ניסה לעבוד בברזל ובמוסכים. מדי פעם הרוויח חמישים שקל על יום עבודה של 12 שעות, אבל לא הצליח להתמיד לאורך זמן. בעשר השנים שליוויתי את המשפחה עומר עשה מאמצים בלתי רגילים כדי להתפרנס. לאט לאט הוא הרים ידיים. ברגעים האלה הוא היה יכול להגיד על יחיא משפטים איומים, כמו 'זה בסדר, גם אני סבלתי כשהייתי ילד קטן. לא נורא אם ילד אחד יקריב את עצמו בשביל המשפחה'".
למשפחת פרחאן יש 13 ילדים. אחד הדברים הראשונים ששואלים אותך הוא איפה האחריות שלה למצב.
"אני מסכים שגם למשפחה יש אחריות על מצבה. במקומות האלה אין שיח על תכנון משפחה ורמת ההשכלה נמוכה. מחנה הפליטים טול כארם הוא לא ראמללה או בית לחם, האליטה של הפלסטינים, שבמשפחות בו יש שניים-שלושה ילדים וכלב".
כאן, בסצנה שאפשר לקרוא לה בכי קטן, יחיא בן שמונה. אבל הוא מחייך כמו תינוק.
החיוך הופך לבכי. בעצם, החיוך היה כבר כלול בבכי. רגע לפני כן, אמא של יחיא הכינה לו שקית עם אוכל ובגדים לקראת היציאה לישראל לקבץ נדבות. עכשיו הם נפרדים. הם אמורים היו להגיד שלום יפה, מחויך, והנה יחיא התחיל לבכות. מה שמעניין כאן, הוא שאמו של יחיא היא בעת ובעונה אחת מקור החום, אבל גם המקור המשלח. הילד נשען עליה כפעוט, אבל מיד אחר כך נזכר שאסור לו לשהות בהישענות הזאת.
"על האמא, אימאן, כעסתי פחות", אומר בדראן. "נכון, היא ידעה שהילדים שלה יכלו ליפול בסמים, שעלולים לדרוס אותם או לאנוס אותם, שהם יכולים לברוח. אבל אני מזכיר שוב שהסרט צולם לאורך עשר שנים, ושבשנים האלה נעשו מאמצים בלתי רגילים להתפרנס. בין היתר, היא חשבה למכור כליה. אחרי שכל כך הרבה מאמצים נכשלו לאורך כל כך הרבה זמן, הלב של האשה הזאת מת".
נראה שיחיא מקבל את הדין, ושהימאם מתמרד.
"נכון מאוד. הימאם היום בן 12. כשהוא לא עובד הוא הולך לבית ספר וכבר התחיל לקרוא ולכתוב. הוא לא פראייר. הוא הולך למחסום טול כארם ומנקה חלונות, ואת מה שהוא מרוויח הוא לא מוכן לתת לאביו. הדברים הנוראיים ביותר שעלולים לקרות לילדים מקבצי נדבות פסחו עליו. אף אחד לא הפך אותו לנרקומן כדי לגנוב את כספו, אף אחד לא הרביץ לו מכות רצח. הכל היה יכול לקרות להימאם במנהרה בוואדי ערה בה ישן עם אחיו כשקיבצו נדבות, וגם זה פסח עליו. ליד המנהרה יש גינת משחקים. יום אחד, פעוטה מוואדי ערה שיחקה בכדור בגינה והכדור התגלגל למנהרה. כשנכנסה לשם להוציא את הכדור, ראתה שני מעסיקי קבצנים אונסים שתי ילדות קבצניות, אחת בת תשע ואחת בת 11. הפעוטה התחילה לצרוח והזעיקה את אמה, שהזעיקה תושבים אחרים".
ומה קרה ליחיא?
"יחיא היום בן 20. כרגע הוא יושב בכלא של הרשות. אחרי שעזב את הקבצנות הוא נהיה אלים ואימפולסיבי, רב עם אנשים, והיה נכנס ויוצא מהכלא הישראלי. הוא מכור כבר כמה שנים לגרסה הפלסטינית של 'נייס גאי' ושוקל ארבעים קילו. צילמתי אותו במצב הזה, אבל הוריו ביקשו שלא אכניס את הסצנה לסרט".
זה הפריים האחרון בבכי קטן. כאן נעצר הבכי הקטן של יחיא, פה בן שמונה. מה היה קורה אם היה בכי מרדן, משתולל?
הסרט "אגורות" יוקרן מחר (שבת) בסינמטק תל-אביב
