גבר, דמיין שאתה חולם חלום. בחלומך אתה איש נשוי, אב לנערה בת 15 ובעל עסק מצליח. יום אחד מגיע אליך לקוח צעיר ועושה איתך את עסקת חייך, עסקה שמשנה את מצבך הכלכלי באופן משמעותי. אתה קורן ושמח, ורוצה לצ'פר אותו ביג טיים: "תקשיב", אתה אומר לו, "יש לי בת מקסימה, איכותית ויפה. אני רוצה לתת לך אותה במתנה". הוא מסכים.
אתה מתעורר. מצליח לדמיין איך אתה מרגיש?
גרסה של חלום הבלהות הזה מצאתי בספר הלימוד הרשמי של בתי בת השבע.
ראשית, טקסט המקור, מתוך סדרת החוברות הרשמית של משרד החינוך ללימוד הקריאה והכתיבה בכתות א' בחינוך הממלכתי – "מפתח הקסם" בהוצאת מט"ח:
"אלדין, הנער העני, מצא מנורה ישנה ומלוכלכת. אלדין ואימו ניקו והבריקו את המנורה. מן המנורה המצוחצחת יצא שד. השד נתן לאלדין ארגז של אבנים יקרות. אלדין הראה למלך את האבנים היקרות. המלך נתן לאלדין את בתו לאשה".
המלך נתן לאלדין את בתו לאשה. מתוך ספר הלימוד "מפתח הקסם"
יהיו מי שיטענו שכבר בשורה השנייה מסתתרת אסוציאציה בעייתית, המחברת את פעולת הניקיון בבית לאמא דווקא, אך גם ניתן לטעון באותה המידה שזה קטנוני ופרנואידי. העובדה שבסיפור הזה האמא מסייעת בניקיון אין בה לכשעצמה טעם לפגם. עם שתי השורות האחרונות, לעומת זה, לא מצאתי דרך טובה להתמודד:
בתמורה לאבנים היקרות שקיבל מאלדין, נתן לו המלך את בתו לאישה?
אני לא זוכר שבתור ילד סיפורי האגדות האלה הדליקו לי נורה אדומה, מה גם שהגננת או המורה תמיד סיפרו אותם עם פנים מלאות הנאה והתלהבות, אז מה יש לדאוג? היום, כאב לבת, אני תוהה מה תחשוב וכיצד תרגיש בתי ביום שהיא תקלוט את המסר שמאחורי הנרטיב הזה – אבא מציע את בתו כפרס לזר שהביא לו ממון. והמבוגרים שותקים?!
מהדורה מעודכנת? לא בטוח
בתוך שש שורות קצרות, הפנמנו מבלי להרגיש, שבת המלך אינה אדם עם רצונות, העדפות, או זכויות יסוד. היא מוגשת כמתנה לזר, בתמורה לאבנים יקרות, כמטבע ביד הסוחר. ואף אחד לא מתרגש מהמעמד. באיור המלווה את הטקסט, נראים המלך וביתו מחוייכים ונינוחים – עסקים כרגיל. אז נכון, יצירות ספרות שנכתבו בעבר שיקפו תמונת מצב חברתית-תרבותית שהיתה קיימת בתקופתן, ושמפרותיה הבאושים אנו ממשיכים לסבול כיום.
אינני חושב שעלינו לרוץ ולשכתב את יצירות האומנות על מנת שיתאימו להשקפת עולמנו החדשה והבריאה יותר, אבל קשה להתווכח על כך שמהטקסט הזה נודף ריח רע. אם מכל הטקסטים שישנם בחרו מפתחי תכנית הלימודים דווקא בטקסט הזה כדי ללמד את ילדינו קרוא וכתוב, מהו תפקידם אם לא להנגיש את הטקסט באופן מותאם לגיל, ומנקודת מבט המתקנת את העיוות?
מדוע לא למצוא בטקסט הזה הזדמנות לספר לילדינו כיצד בעבר ההתייחסות לבנות הייתה שגויה ושהיום זה משתנה לטובה, ושהיום בני זוג מתחתנים כאשר שני הצדדים בוחרים אחד בשני, ושהיום אבות לא נותנים את בנותיהם כמחווה של הוקרה למי שהם חפצים ביקרו?
בת זוגי ואני יזמנו שיחה על הטקסט הזה במהלך ארוחת הערב עם הילדים. את הפשט הם קבלו ללא הרמת גבה. כאשר הסברנו להם את המשמעויות הבעת הפנים השתנתה לבעתה להרף עין. האסימון נפל.
אני מודה שחשתי אנחת רווחה קלה כאשר פניתי לראות בעמוד הראשון של החוברת, מי חתום על הטקסט הזה באדיבות מט"ח: ניהול התכנית – שתי נשים, פיתוח וכתיבה – שתי נשים, ייעוץ אקדמי – שתי נשים, ייעוץ דידקטי – שתי נשים, קריאה והערות – שלוש נשים, עריכה – אישה, עריכת מגדר (כן, זו לא טעות) – שתי נשים, הפקה – שתי נשים. אפשר גם לתהות מי נרדמו בשמירה בפיקוח המצופה ממשרד החינוך. אנחת הרווחה הייתה כי הפעם לא ניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי גברים פטריארכלים: הרי לא נחשוד בנשים ששמן מתנוסס בעמוד הראשון של החוברת בכוונה להשתיל בילדינו מסרים מגדריים מעוותים. סביר יותר שהן לקו באותה קהות חושים המאפיינת לעתים גברים העוסקים במלאכה. מכיוון שבדוגמה שלפנינו, רב מוחלט של נשים היה מופקד על המלאכה, קל יותר 'לזכות' אותן בחזקת החפות, ולהאמין שמדובר בטעות אנוש שקרתה בתום לב. לעניות דעתי, גם זו מסקנה חשובה.
