בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
"אני תומך במאבק שלכם, אבל שום דבר לא ישתנה כל עוד אנחנו שולטים בעם אחר", כך אמר לי גבר כבן 60 באחת מפינות הרחוב סביב כיכר רבין, בדיוק כשעצרתי לנוח מבריחה מרימוני הלם בהפגנה הגדולה ב-3.5. עניתי לו כי שום דבר לא ישתנה כל עוד הוא ימשיך לדבר על גזענות וכיבוש של עם אחר, בתנאי שזה לא פוגע באף אחת מהפריבילגיות שלו. הצטערתי שלא שאלתי אותו, האם היית מוכן לפנות את ביתו למען משפחה פלסטינית שגרה בו לפניך?
והנה עוד כמה קולות של תל-אביבים ששמעתי בתום ההמולה: "ראיתי הפגנות בחיים שלי, אבל כזאת לא ראיתי בחיים";"מיידלע, אתם בסדר, אני אוהב אתכם"; "אם לא הרב עובדיה, לא הייתם באים בכלל, כי אתם לא יהודים שורשיים"; "זה לא בסדר שאתם יורקים על המדינה שלכם"; "זו יריקה בפרצוף! אנחנו הבאנו אתכם".
הקולות האלה מדכאים, אבל שמחתי לראות ולהכיר נשים כמוני, שדורשות בזכות ולא בחסד, שיוזמות, שמובילות, שכותבות. התרגשתי לראות אתיופים מכל רחבי הארץ: נשים, גברים, דתיים חילונים, שמאלנים וימנים. כולם מאוחדים נגד אלימות משטרתית.
המחאה צריכה את החבר'ה האלה. אסור להם ליפול למלכודות פוליטיות – להסתנוור מפגישות עם פוליטיקאים או לאפשר שימליכו עליהם קייסים למיניהם. היא צריכה אנשים שמחזקים אותה ולא כאלה שמתנים את תמיכתם בתנאים שונים ומשונים.
לאורך המחאה הזאת, אנשים משיאים לי ולחברי עצות כיצד לנהוג. חלקם גם מציבים תנאים:
אני אתמוך במאבק שלכם, בתנאי שלא יהיה אלים.
אני אתמוך במאבק שלכם, בתנאי שתתמכו בשלי.
אני אתמוך במאבק שלכם, בתנאי שתפסיקו להיות גזענים.
אני אתמוך במאבק שלכם, בתנאי שהוא יהיה רחוק מכיכר רבין.
אני אתמוך במאבק שלכם, בתנאי שאני אנהל אותו.
הרבה אנשים הצהירו שתמכו במאבק עד שנהיה אלים. זה הזכיר לי שבזמן המחאה החברתית של קיץ 2011 נופצה שמשה של בנק, ואנשים החלו לומר שהם לא מוכנים להשתתף במאבק אלים. שאלתי את עצמי אז איך ייתכן שאנשים מתנגדים לניפוץ שמשה של בנק, אבל שותקים בכל שאר ימות השנה כשהבנק מתעלל בהם.
אנשים שצפו בנו מהצד בעת ההפגנה ציטטו את גנדי ואת מרטין לותר קינג, כאילו שהם חטפו מכות משוטרים ונתנו את הלחי השנייה. הם שכחו שהם לא גנדי, הם כאן בשביל לחזק את המוחים – לא לנגח אותם.
מתברר שסולידריות היא פנטזיה של בעלי פריבילגיות. צעדנו, צעקנו, הפגנו וכלום לא זז כבר 40 שנה. בשנות ה-80 אמרו על אדיסו מסלה שהוא אלים ומושפע מגורמים קיצוניים. ב-1996 הגדירו את ההפגנה שהתקיימה בירושלים בעקבות פרשת תרומות הדם כ"אלימה ביותר שידעה ישראל". גם אז כוחות הביטחון השתמשו בגז מדמיע, רימוני גומי, רימוני הלם ואף שקלו להשתמש בירי חי לאות "אזהרה".
בישראל לא מספיק לזעוק, צריך לחסום את נתיבי איילון. גם בהפגנה של 1996 נטען שהמשטרה נהגה באיפוק, ואני לא זכרתי שום איפוק. הייתי בת 15. הגעתי מאשדוד לירושלים עם אחותי וחברות בשעות הבוקר המאוחרות. ראיתי שני קרובי משפחה דומעים וחשבתי שהם בוכים. מהר מאוד דודי אמר לנו לכסות את האף, כי "הם זרקו חומר".
פני נפלו, לא מכיוון שהשוטרים הפציצו מבוגרים וילדים כאחד בגז מדמיע, אלא כי ראיתי את הפער בין חוסר האונים של דודי לכוח המופרז של השוטרים. חלק ניכר מן הזמן היינו במנוסה מגז מדמיע, פרשים ושוטרים. ראיתי את דודתי מדלגת כמו ילדה בת 12 מעל לחומה. הייתי בהלם. אחותי, שאיבדה נעל, רצתה בתמימותה לחצות את קו הפרשים כדי לחפש אותה. היא חזרה הביתה בלעדיה.
מלא מלא משטרה בכיכר. עוד סיבה לבוא ולתמוך במפגינים נגד אלימות המשטרה נגד יוצאי אתיופיה. עזריאלי. שעה 16:00.
הפגנת האתיופים ב-3.5. כך נראה שיטור יתר. וידאו: יואל הרצברג
המחאה הנוכחית, כמו המחאה מ-1996, היא אמיתית, ספונטנית. אוטובוסים התארגנו בתוך רגע. לא היה את מי לראיין, כי כולם התראיינו, אבל היו רשימות ארוכות של סדרני אוטובוסים. לא היו קמפיינים וכרזות, רק המוני אירועים בפייסבוק ודיונים בקבוצות.
לכן לא אפשר היה להשתלט על ההמון הזועם, וטוב שכך. למרות הניסיונות, לא נמצא שליח שלטון בצורת אתיופי להרגיע את האנשים. המפגינים האלה לא מאמינים לאף מלה של ראש הממשלה. הם למדו שאלה מלים ללא כיסוי. המחאה הובילה להודאה של מפכ"ל המשטרה, כי יש שיטור יתר כלפי האוכלוסייה האתיופית. בעיני זהו הישג משמעותי, לאחר ששמענו השכם והערב על "עשבים שוטים".
1985. הפגנה מול משרדי הרבנות
המחאה החברתית של קיץ 2011 התיימרה להיות א-פוליטית. ובמרכזה היו אנשים שהיה להם מה להפסיד. כשהציעו להם לדבר על מיעוטים, הם אמרו לא. כשהציעו להם לדבר על נשים, הם אמרו לא. כשהציעו להם להכניס מזרחים, הם אמרו לא. לדיור הציבורי, הם אמרו לא. לגזענות – לא. מה נשאר? שכר דירה גבוה מדי בשדרות רוטשילד ושכר לימוד גבוה מדי באוניברסיטאות. הסטודנטים נענו בהנחה בתחבורה הציבורית.
יו"ר התאחדות הסטודנטים אז, איציק שמולי, קרא לסטודנטים לקפל את האוהלים. המוחים-הסטודנטים בבאר שבע נענו לקריאתו, ארזו את הגנרטורים והשאירו את אנשי הדיור הציבורי באוהלים ללא חשמל.
בקיצור, אני עדיין מנסה להבין על מה אנשים מדברים, כשהם מדברים על סולידריות.
