חמישים גוונים של שנאה

אנשים לא-כהים רואים את בני דמותם בכל מקום כל הזמן. אני, בשונה מאחרים, לא יכולה לשכור דירה איפה שאני רוצה, אני לא רואה אנשים דומים לי בטלויזיה, אני לא שומעת ברדיו מוזיקה שקשורה לבית שלי או לסביבה שלי. כשמדברים על ההיסטוריה הישראלית אני לא מוצאת בה את ההיסטוריה שלי או של הורי, אני לא יכולה להיכנס לחנות ספרים ולמצוא ספרים מתורגמים מאתיופיה או מאפריקה בתדירות שאני יכולה למצוא ספרים מתרבויות אירופאיות.

גם אם יש לי המון כסף בבנק, אני לא בטוחה שהצבע שלי לא יפעל נגדי כשארצה לקחת משכנתא. ואם אני מבקשת לדבר עם המנהל, הוא בדרך כלל לא יהיה בצבע שלי.  אני לא יודעת אם הילדים שלי לא יסבלו ממעקבים של שוטרים. הדרך שעשיתי כדי ללבוש בגדי יד שנייה בלי לפחד שיחשבו שזה בגדים שקיבלתי מתרומה, היא ארוכה. אני לא יכולה לדבר לקבוצה בלי שהצבע שלי לא יהווה אישויו. הרבה פעמים אני מתבקשת לדבר בשם "אתיופים" גם כשלא בא לי לעשות את זה. תמיד כשאני אעביר ביקורת על המדיניות של הממשלה יהיו כאלה שיסתכלו עלי במבט של "מה את קשורה" או "מי את בכלל שאת מעבירה ביקורת כזאת", או "תגידי תודה – חצופה". באופן לא מפתיע כשמישהו לא-כהה אומר את אותם דברים הם נשמעים.

אם יעצור אותי שוטר, יהיו לי סיבות מספקות לחשוד בכך שזה קשור לצבע שלי (קל וחומר אם הייתי גבר). כשאני קונה גרביון או חזייה בצבע "גוף" זה לא הצבע גוף שלי. יש רק חברה אחת שאני יכולה לקנות בה איפור (פרסומת סמויה ל"מאק"). ביקרתי במספרה פעם אחת בחיים שלי כי מהתיכון והלאה בכל מספרה שנכנסתי אליה סרבו לגעת לי בשיער, אלא אם כן אני רוצה החלקה. יש בגדים שאני לא יכולה ללבוש כי עלי זה ייראה זנותי או מגוחך בשעה שעל אחרות זה ייראה "נורמלי"- וזה אגב קשור לא רק לצבע עור אלא גם לממדי הגוף.

*

איך נקרא לכל זה? "האדם הסביר" מרים גבה כשמדברים על גזענות. בדרך כלל הוא יבטל את זה באמירה או במבט שהשורה התחתונה שלו היא: גזענות זו מלה מוגזמת מדי. לפעמים אנשים שואלים אותי: "את בעצמך חווית גזענות?" הם שואלים את השאלה הזאת בטון מתפלא כשמה שמונח בבסיס הם שני דברים: ראשית,  שדווקא אני בתור מישהי שהיא יעני "סיפור הצלחה" (אני? הצלחה?) לא אמורה להיות קורבן לגזענות, כאילו שגזענות זה משהו שקורה רק באזורים של אנשים שלא הצליחו להגיע לאוניברסיטה; ושנית, שגזענות זה בהכרח משהו בדרגת הלינץ'. ואני תוהה – מדוע בישראל מצפים ממני לעבור לינץ' כדי לזכות במדליית "קורבן הגזענות הישראלי"? יש לי תשובה.

בישראל, יש היררכיות של גזענות וגם היררכיות של סבל, יש תחרות של מי סבל יותר שכן מי שסבל יותר הוא יותר פטריוט, שייך, מגיע לו – בשונה מאלה של ה"אכלו-לי שתו-לי", הבכיינים שלא רק שלא סבלו מספיק גם לא עשו מספיק. קלף האס של ישראל הוא הגזענות האנטישמית שהתבטאה בצורה הקיצונית ביותר בשואה. הקלף הזה משמש את ישראל ותושביה כלפי חוץ אבל גם כלפי פנים.

אל מול השואה כל מופע של גזענות מתגמד – ובצדק. עם זאת אפשר לראות איך בעולם קבוצות שונות מחפשות לגיטימציה כאשר הן קוראות לרצח עם "שואה". דוגמה לכך אפשר למצוא בתנועה שקוראת לעצמה The African Holocust.

הבהלה סביב המונח גזענות תחת העננה של זכרון השואה יוצרת שיח מעוות: גזענות בישראל היא למשל שלטון האפרטהייד שהיה נהוג בדרום אפריקה אבל לומר על בתי ספר מפלים (בפתח תקוה או בעמנואל) שהם גזעניים – זה קצת מוגזם; על גזענות כלפי ערבים אין בכלל מה לדבר כי בשיח הכללי היא לא מוגדרת כגזענות אלא כהתנהלות לגיטימית אל מול אויב פוטנציאלי; הגזענות כלפי המזרחים היא בעצם "שֵד" שהמזרחים שולפים בכל פעם שבא להם להתבכיין; וההיילייט ששמור לנו בכל הזדמנות שרק נרצה הוא "השואה" שאין עניין להוריד אותה לרמה של "גזענות" אלא להעלותה לרמת "אנטישמיות", ככה שתהיה ייחודית רק לנו – היהודים. השיח הזה לא נותן מקום לרצף של צורות שונות של גזענות ואפליה.

*

ועכשיו שאלה: כמה מכם ראו את הסדרה "ערסים ופרחות: האליטות החדשות" והתעצבנתם על הרבה דברים שנאמרו שם וכששמעתם את פרופ' אמנון רז קרקוצקין (גילוי נאות: אני מעריצה שלו) אומר את אותם הדברים האוזניים והלב שלכם נפתחו בחזרה?

לפני כמה שבועות הקשבתי לקרן נויבך ועלתה לשידור נערה שמובילה את הוועד של עובדי מקדונלדס. המבטא שלה היה ערבי ובאותו רגע תהיתי, לכמה אנשים נאטמות האזניים עכשיו מהרגע שנויבך סיימה להציג את הסיפור, אני מניחה שיותר מדי. ואני יכולה להרחיק לכת ולשאול, כמה פעמים כשאתם שומעים על רצח ואתם מזדעזעים ואז מתברר שמדובר באתיופי או אתיופית קל לכם יותר להמשיך הלאה?

המיתוס של "תשקיע – תצליח" עובד באופן מוגבל למדי ואם למישהו אחד הדרך סלולה או מקשיבים לו באופן טבעי והמכשולים הם אובייקטיבים; אז כהים עוברים את אותו מסלול "רק" שמדובר בשדה מוקשים, גם אם ננטרל את העניין הכלכלי. הדוגמאות שהצגתי כאן הן רק חלק מהרצף של החוויה הגזענית. אף אחד לא צריך לעבור לינץ' כדי לטעון שהוא קורבן לגזענות.