לאחר פרסום דו"ח פיזה האחרון, פגשתי מנהל תיכון מהפריפריה בצפון. רציתי לשמוע את דעתו על תיאוריה מסוימת בצמצום פערים בחינוך, שקשורה לאינטרסים של הממשלה. המנהל, שעוסק בחינוך בלהט מעורר השתאות, פטר אותי בלא כלום ואמר לי "עזבי, זו פוליטיקה, זה לא חינוך. אין לנו מה לעשות בפוליטיקה".

האמנם אין קשר בין חינוך לפוליטיקה? לצערי זו תפיסה רווחת בקרב העוסקים בחינוך, אך היא מנותקת מהמציאות ופוגעת פגיעה אנושה בעבודת החינוך שנעשית בפריפריה.

עוד באותו נושא:

• מבחני פיז"ה: זה החינוך בישראל שעקום
• בתי ספר ברחבי הארץ מאמצים תכנית יהדות שמונעת על ידי כסף
• המורה, רק ביבי מביא ביטחון. שיעור פוליטי בתיכון 

מחקר פיזה בודק באיזו מידה תלמידים בני 15 מוכנים להשתלבות ולתרומה לחברה ולכלכלה מודרנית ומפותחת. המחקר בודק מיומנויות חשיבה כללית, הבנה, כישורי חיים ויכולת ביישום ידע שנרכש לאורך שנים במערכת החינוך.

תוצאות המחקר של 2015 לא היו שונות באופן משמעותי מאלה של השנים הקודמות. עולה מהן, שככל שהמעמד ה"חברתי תרבותי כלכלי" (המונח מהדו"ח) נמוך יותר, כך יורד ממוצע הציונים בכל התחומים שנבדקו. בנוסף, שונות הציונים הכללית בישראל (כולל את המגזר היהודי והערבי), היא הגבוהה ביותר בקרב מדינות הOECD.

מחקרה של יעל מלצר "תשואה מהשכלה: אי שוויון בין קבוצות אוכלוסייה", עוסק בתשואה הכלכלית מהשכלה. המחקר מצא קשר סיבתי חיובי בין השכלה והכנסה: ככל שמספר שנות הלימוד גדול יותר, פוטנציאל ההשתכרות גבוה יותר. אחת ממסקנות המחקר היא שיש להתמקד באוכלוסיות שהסבירות שימשיכו למסלול השכלה גבוהה נמוכים יותר, כי להם יש את הפוטנציאל להשיג את התשואה הגבוהה ביותר בשכר לשעה, במידה וימשיכו וילמדו. עוד אומרת המחברת שמדיניות שתכוון לאוכלוסייה זו, תגרום לרווחים אישיים וחברתיים גבוהים.

הסוד לצמצום הפערים בין המרכז לפריפריה, הוא שיפור אמיתי ועמוק של החינוך. צילום: שאטרסטוק

ניתוח תוצאות בחירות 2015, מצביע על דפוס הצבעה לפי השתייכות לאשכול סוציו-אקונומי: ברשויות מקומיות יהודיות השייכות לאשכול סוציו-אקונומי שש ומטה, רוב מכריע לליכוד. באשכול סוציו-אקונומי שבע (מעמד ביניים) יש חלוקה די שווה בין הליכוד למחנה הציוני. ברשויות השייכות לאשכול סוציואקונומי שמונה עד עשר, יש רוב למפלגת המחנה הציוני (מלבד רשויות מבוססות שנמצאות מעבר לקו הירוק).

המשתנים המרכזיים בקביעת האשכול הסוציו-אקונומי הם: הכנסה ממוצעת לנפש, רמת מינוע, אחוז זכאים לתעודת בגרות, אחוז סטודנטים, ואחוז דורשי עבודה- משתנים להם מתאם גבוה עם מספר שנות השכלה.

צירוף העובדות האלה מצביע על הקשר בין מצבה של ישראל בהיבט איכות החינוך והפערים בו, לבין דפוסי הצבעה. אי אפשר להימנע מהמסקנה שלליכוד, כמפלגת שלטון בתקופה של 31 שנים (מתוכן שמונה רצופות החל מ-2009), אינטרס ברור לשמור על מצבן הסוציו-אקונומי הנמוך של רשויות מקומיות, ובכך לשמר את דפוס ההצבעה לטובתו, האופייני להן.

כדי לשמר רמה סוציואקונומית נמוכה ביישובים יהודיים, כדי שימשיכו להימנות עם אשכול סוציואקונומי שש ומטה, הליכוד צריך להימנע משיפור משמעותי של מערכת החינוך. כל שיפור של מערכת החינוך עלול ליצור שינוי באשכול הסוציואקונומי, ולהביא לשינוי בדפוסי ההצבעה.

קברניטי הפריפריה יודעים שהסוד לצמצום הפערים בין המרכז לפריפריה, הוא שיפור אמיתי ועמוק של החינוך. טיוב החינוך, בשילוב עם שיפור תשתיות, יביאו רווחה לערים שנאבקות בעוני ובמצוקה, ועליה במדד הסוציואקונומי. זהו אינטרס מובהק של תושבי הפריפריה, כמו גם של מדינת ישראל כולה. למרבה הצער, הוא לא תואם את האינטרס של מפלגת השלטון.

תושבי הפריפריה מצביעים לליכוד עשרות שנים, על אף שהליכוד – למרות שליטתו רבת השנים באמצעים המאפשרים זאת – לא הניע את שיפור החינוך והמעמד של יישובים אילו. למפלגת השלטון ברור כי ככל ששיעורי ההשכלה וההשתכרות ימשיכו להיות נמוכים באזורים אלו, כך תמשך שם דומיננטיות הליכוד והמפלגות האחרות המתפרנסות מעוני ומצוקה של תושבי ישראל. אין מנוס אם כך, אלא להסיק כי אין עתיד לשיפור החינוך בפריפריה, כל עוד מפלגת הליכוד נמצאת בראשות הממשלה. ולמנהל מצפון הארץ – לצערנו כולנו, זהו הקשר בין חינוך לפוליטיקה, עליונות האינטרס המפלגתי/אישי על זה של בוחריו.

הכותבת היא יזמית בתחום החינוך