יום אחד ראיתי אותה ואת אמא שלה מסתודדות. אחר כך הן הלכו לקניון וחזרו עם חיוכים מסתוריים. כששאלתי מה הן עשו, הילדה חשבה רגע ואמרה שהן היו בסרט, אז שאלתי איזה סרט, ואז אשתי אמרה מהר "הדרך לגיהנום" והילדה אמרה מהר "הפינגווינים ממדגסקר", בדיוק כמו בסרטים שבהם שני אנשים לא אומרים את האמת ולא סיכמו מראש על אותו השקר. התעלמתי כי זה לא באמת עניין אותי.

למחרת בבוקר לילדה לקח יותר זמן מכרגיל להתלבש, כלומר יותר משעה. נכנסתי לחדר שלה לבדוק למה היא מתעכבת, וראיתי שהיא מסתירה משהו מתחת לחולצה.

הלכתי לאשתי ושאלתי מה קורה. היא אמרה שאני גבר ואני לא אבין. מחיתי בתוקף, כלומר שאני אבין, לא שאני לא גבר. היא לחשה שהיא קנתה לילדה גוזייה. מה זה לעזאזל גוזייה, שאלתי, ולמה יש על זה צו איסור פרסום? היא הסבירה שגוזייה זה גופייה פלוס חזייה, מין חולצת בטן כזאת שמשמשת גם כחזייה. "אבל לילדה שלנו אין ציצים", אמרתי. אז זהו, שיש.

רציתי להתעלף בו במקום, אבל היה צריך לקחת את הילדה לבית הספר. הילדה ישבה שתוקה במושב האחורי. הילד ישב לידה והתעצבן שאני לא מתייחס אליו. רציתי להגיד לו: "שתוק אין לך ציצים", אבל האמת היא שיש לו קצת. הוא טיפה שמנמן. אולי גם הוא פתאום יסתודד אתי בגיל עשר ונלך לקנות לו גוזייה ונשקר לאמא שלו?!

עד עכשיו היא היתה אחד מהחבר'ה, היינו עושים קרבות, היא ואחיה היו קופצים עלי כמו טרמפולינה ואני הייתי מנסה להשתחרר. היה כיף. ועכשיו מה? אני צריך להיזהר כדי לא לפגוע לה בגוזייה? למה לא נתנו לי הכנה נפשית מוקדמת של שנה או 20 או מילניום למעשה?

גוזיה. גורמת לאבות להתעלף משנת 1893

אמא שלה טוענת שלכל הילדות בכיתה שלה יש כבר גוזיות והיא האחרונה להצטרף לטרנד הסתרת הפטמות. "אבל לפני רגע הכל היה בסדר", צעקתי. לא היו פטמות, לא היו ציצים, אלוהים נהיה לי רע רק מלחשוב על זה. היא הופכת להיות אשה, לוחשת לי האשה. "מספיק לי אשה אחת בבית", אני עונה, "אתך אני בקושי מסתדר, אז אני צריך עוד אחת?" מה קרה לילדה הקטנה שלי?

"תיכף היא תתחיל להביא בנים הביתה", מציינת אשתי. "על גופתי!" אני אומר. "אם תמשיך ככה", היא מזהירה, "זה באמת יהיה על גופתך, אתה תעשה לעצמך התקף לב. זה בסך הכל תהליך טבעי לגמרי. גם אני התבגרתי, ואבא שלי לא לקח את זה כל כך קשה", היא אומרת.

כמה שסבלתי מהילדה כשהיא היתה תינוקת בת שלוש, אני מתגעגע לימים האלה, כשהדבר הכי מסעיר שהייתי צריך לשמור עליה מפניו היה שלא תאכל נזלת, והיחידים שהתקרבו אליה היו כינים.

מה לעשות? מה לעשות?? מה לעשות???

אצלנו במשפחה כולם בנים, אז אני הולך לדבר עם אבא של אשתי. "איך התמודדת כשבתך התבגרה?" אני שואל, "היא אמרה לי שלא לקחת את זה כל כך קשה." "כן", הוא נזכר, "לא קשה. רק ניסיתי להתאבד. תהיה חזק ולמה לעזאזל באת לספר לי שלנכדה שלי יש ציצים?" "טוב, טוב", אני אומר, "אל תתאבד, יש היום גוזיות לדברים האלה", אני מנסה להרגיע אותו. "גם אז היו גוזיות", הוא מסרב להתנחם. אני הולך ומבקש מאשתו להרחיק אותו מחלונות וחפצים חדים.

אני חוזר הביתה. אשתי שואלת מה שלום אבא שלה. "תלוי", אני עונה וצוחק מעצמי ומהבדיחה השחוקה, ואז קצת בוכה. אני מבקש מאשתי להרחיק ממני חלונות וחפצים חדים. "זה לא כאילו שהיא התחילה לקבל מחזור", מרגיעה אותי אשתי, "יש לה עוד איזה שנה-שנתיים". אני נרגע ומתעלף. הו, חוסר ההכרה המבורך, שהגן על אבות במהלך ההיסטוריה בכל פעם שבתם הפכה לאשה. דווקא נעים פה בחושך. אין גוזיות.

"אתה ממש מגוחך, תפסיק להיות ילד", נוזפת בי אשתי והולכת. אני ילד?! הילד האמיתי, המקורי, מתקרב אלי בחשש: "אבא, למה אתה על הרצפה?" "אני מתבגר", אני אומר, "מותר לי להיות על הרצפה אם אני רוצה. ככה זה גיל ההתבגרות", אני עונה. "אבא",  הוא לוחש לי, "גיליתי משהו ממש מוזר", הוא אומר. אוי לא, אני חושב לעצמי, הוא מצא את הגוזייה של אחותו, איך נסביר לו את זה עכשיו?

"אבא", הוא ממשיך ללחוש, "גיליתי שערות על הביצים".